ספר תורה בל"ג בעומר: אש של אותיות ואור של נשמה

ל"ג בעומר, היום ה-33 לספירת העומר, הוא יום חג מיוחד ביהדות, המשלב בתוכו זיכרון, התעלות רוחנית, שמחה ותקווה. מרכז החג הוא ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – אחד מגדולי התנאים, מורה דרך בתורת הסוד, ומי שמיוחס לו חיבור ספר הזוהר. ביום זה, אלפי יהודים נוהרים למירון, מדליקים מדורות, שרים, רוקדים ומתפללים – אך ישנם גם מי שבוחרים לבטא את קדושת היום בדרך שקטה אך עוצמתית: כתיבת ספר תורה.

ספר תורה, הכתוב ביד סופר סת"ם מוסמך על קלף כשר ובדיו מיוחד, הוא חפץ הקודש המרכזי ביותר ביהדות. כל אות בו נכתבת בדקדקנות, לפי מסורת מדוקדקת שעוברת מדור לדור. ואולם, כתיבת ספר תורה בל"ג בעומר מקבלת ממד עמוק עוד יותר: היא מהווה גשר חי בין תורת הסוד של רשב"י לבין תורת הפשט של משה רבנו, בין האש הבוערת במדורה לבין הדיו השחור שעל הקלף.

המדורה, שמסמלת את האור הגדול שגילה רשב"י בעולם, אינה רק סמל לחג – היא מבטאת את להבת הנשמה, את הרצון לגלות את פנימיות התורה. כשהאותיות נכתבות בל"ג בעומר, כל אחת ואחת מהן הופכת לניצוץ חדש באש התורה. הסופר כותב בריכוז, בדבקות, באהבה – ובאותו רגע, קלף פשוט הופך למקדש מעט, לתיבת תהודה רוחנית.

המעמד של כתיבת ספר תורה בל"ג בעומר – בין אם במירון, בבית כנסת מקומי או באירוע קהילתי – משלב את האור החיצוני עם האור הפנימי. הקהל משתתף, מציין שמות יקירים לכתיבה, מאזין לדברי תורה ושירה, ולעיתים גם לוקח חלק פעיל בכתיבה עצמה. יש שמעמידים ילדים לברך על האותיות הראשונות, אחרים עוקבים בעיניים דומעות אחר כתיבת שם ה', ולבבות רבים מתמלאים יראה ושמחה.

ל"ג בעומר נחשב ליום של סגולות מיוחדות, של תפילה ושל התחברות לתורה פנימית. רשב"י, במילותיו האחרונות, קרא לתלמידיו לגלות לעולם את "רזא דמילה" – הסוד שבמילה. ואכן, ספר תורה שנכתב ביום זה כאילו קולט את הרז הזה, את האור הסודי, את כוונת הלב. אין זו רק קליגרפיה יפה – זוהי בריאה חדשה.

החיבור הזה – בין מדורת ל"ג בעומר לבין קלף ספר התורה – יוצר תמונה של נצח. המדורה בוערת, מתכלה, ונשארת בזיכרון. ספר התורה נשמר בארון הקודש, ונפתח שוב ושוב בקריאת הציבור. אך בשניהם יש אור. בשניהם יש לב. בשניהם – יש את עם ישראל המבקש חיבור.

לא לחינם נוהגים רבים לתרום כתיבת אות בספר תורה ביום זה. רבים עושים זאת לעילוי נשמת יקיריהם, לרפואה שלמה, להצלחה ולשמירה. כתיבת אות נחשבת למצווה עצומה, ואינה שמורה רק לגדולי ישראל – כל אחד ואחת יכולים לקחת בה חלק. בל"ג בעומר, כשהלבבות פתוחים והנשמות מוארות – זו הזדמנות נדירה להתחבר.

בסיום מעמד כזה, כאשר נכתב הפסוק האחרון, וכאשר ספר התורה מושלם ומורם באוויר לשירה וריקודים – מתמלאים הרגעים באור שאין לו תחליף. אותו אור שרשב"י גילה, אותו אור שאותיות הקודש מאירות בו – מתגלה בלבבות האנשים.

וכך, ספר תורה שנכתב בל"ג בעומר אינו רק חפץ קדוש. הוא הופך לעדות חיה על הקשר בין הדורות, בין החסוי לגלוי, בין סוד הזוהר להוויית היום-יום. האותיות שנכתבו – יאירו עוד שנים רבות, כמו המדורות של ל"ג בעומר, שלעולם לא כבות באמת.

סיום: אותיות שלא כבות

בל"ג בעומר אנו עומדים מול שני יסודות – האור שפורץ כלפי חוץ והאות שצומחת מבפנים. בין הלהבה החיה לבין הכתב הקדוש, נוצרת הרמוניה נדירה – אור פיזי ורוחני השוזרים זה בזה. ספר תורה שנכתב ביום זה סופג את עוצמת הרגע, את קדושת הזכרון ואת שמחת החיים. הוא לא רק מתעד את התורה – הוא נושא בתוכו את רוחו של היום, את ניצוצות הנשמה, את חלום הדורות להמשיך לכתוב, להאיר, ולחבר שמיים וארץ באות אחת.