בס''ד      פרשת אמור: האם מותר לכהנת בהריון להיכנס לבית קברות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כא ,א), שהכהנים מוזהרים מלהיטמא: ''וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו''. מכך שהתורה חוזרת על הלשון 'אמר' פעמיים ('אמור', 'ואמרת'), דרשו חז''ל בגמרא במסכת יבמות (קיד ע''א), שכשם שעל הכהנים להיזהר מטומאה, כך יש להזהירם שלא יטמאו את הכהנים הקטנים, למרות שאינם בני מצווה.

אמנם, האבן עזרא כתב, שעל פי פשט הכתובים, ה"אמר" הראשון בפסוק מתייחס לפרשייה הקודמת (המובאת בפרשת קדושים), שהכהנים, שהיו מורי ההוראה בזמנו, היו צריכים להורות לעם ישראל, וה"אמר" השני, מתייחס לאיסור הטומאה, השייך רק לכהנים. הרמב''ן חלק וכתב שעל פי הפשט, החזרה על מילת "אמר", כוונתה להדגיש את חשיבות הדבר. ובלשונו:

''ואמר רבי אברהם בדרך הפשט, אמור אל הכהנים - הפרשה הנזכרת למעלה, כי הם מורי התורה והמזהירים את העם, ואמרת להם - המצות שהם לבדם חייבים לשמרם. ואינו נכון. ועל דעתי בפשט הכתוב, טעם אמור כמו דבר, אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב), דברי, וכן אמרי אמת (משלי כב, כא). וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד, כז), והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאוד, או לחומר העניין, או להיותם מורגלים לחטוא בהנה.''

בעקבות התורה הכותבת על האיסור לכהנים להיטמא ועל האזהרה לטמא את ילדי הכהנים, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לאשה הנשואה לכהן, להיכנס לבית קברות כאשר היא בהיריון, שכן למרות שהיא איננה מצווה על הטומאה, ייתכן שהיא מטמאה את בנה העובר. עוד נעסוק בשאלה, האם מותר לאשת כהן ללדת בבית חולים, שכן היא יולדת את בנה במקום שיש בו טומאה.

דברי הרוקח והש''ך

כפי שהזכרנו בפתיחה, אסור לגרום לכהן קטן להיטמא:

א. הש''ך (יו''ד שעא, א) הביא דברי הרוקח (סי' שטו) שכתב, שמעיקר הדין אסור היה לכהנת להיכנס לבית קברות, שכן גם אם היא לא מוזהרת על הטומאה, אין לה לטמא את העובר שבמעיה. אמנם למעשה כתב שהיא כן יכולה להיכנס, שכן מדובר בספק ספיקא, ספק אם העובר זכר ספק נקבה, וגם אם מדובר בזכר, ייתכן שהוא יהיה נפל ולא ישרוד את הלידה, ואז אין איסור לטמאו בבטן. אך לולא ספק ספיקא זה (לדוגמא כאשר עשו אולטרסאונד ומדובר בוודאות בזכר), ישנו איסור.

ב. המגן אברהם (או''ח שמג, ב) ואחרונים נוספים תמהו על הש''ך, שהרי ממספר מקורות עולה שדבר בלוע, כלל אינו יכול להיטמא, ואם כן מותר להיכנס לבית קברות גם ללא ספק ספיקא. הגמרא במסכת חולין (עא ע''ב) כותבת, שאדם הבולע טבעת טהורה וטבעת טמאה, אין הטהורה נטמאת מהטמאה, שכן דבר בלוע אינו מקבל טומאה. המשנה במסכת אהלות (ז, ה) כותבת, שאשה הנושאת תאומים והראשון יצא מת, אין השני שבמעיה נטמא, שכן הוא בלוע במעיה. והמשנה במסכת פרה (ב, ג) כותבת, שעל מנת לעשות אפר פרה אדומה בטהרה מוחלטת, נשים ילדו תינוקות באזורים מיוחדים, עולה שלפני הלידה אין הם נטמאים.

יישובי האחרונים

האחרונים העלו מספר יישובים לדברי הרוקח והש''ך:

א. הנתיב חיים (או''ח שם) ובעקבותיו המשנה ברורה (שם) דחקו וכתבו, שהרוקח והש''ך עסקו במקרה בו אותה אשה עומדת ללדת. לאחר הלידה הילד אינו בלוע, והיה מקום לומר שאותה אשה לא תיכנס לבית קברות שמא תלד ותטמא את הילד, בא להשמיע הש''ך שמותר לה להיכנס, שכן יש ספק ספיקא, שמא מדובר בזכר שמא בנקבה, וגם אם זכר שמא מדובר בנפל.

ב. האבני מילואים (חו''מ פב, א) טען שהש''ך מתכוון כפשוטו, גם אם האשה אינה עומדת ללדת בכל זאת אסור לה להיכנס לבית קברות לולא הספק ספיקא. ונימק, שהגמרא במסכת יבמות (עח ע''א) כותבת, שהסיבה שטבילה של אשה לשם גיור מועילה גם לייהד את בנה, שאין גופה נחשב חציצה לגבי התינוק, וממילא כאשר היא טובלת הטבילה עולה גם בשבילו. ממילא אם אין חציצה, העובר אינו נחשב כבלוע במעי אימו והוא נטמא, והיה מקום לאסור כניסה לבית קברות[1]. ובלשונו:

''ומה שהקשה במגן אברהם דהא טהרה בלועה היא ולא מיטמא, נראה לפי עניות דעתי לפי מה דאמרינן ביבמות... נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה... דעובר דהיינו רביתיה, ופירש רש"י ולאו חציצה היא עיין שם. הרי לפנינו דכיון דהיינו רביתיה לא הוי חציצה, ועלתה טבילת האם לעובר. אם כן הוא הדין בנכנסה לאהל המת נטמא גם העובר ולא הוי טהרה בלועה, דכשם שאין האם חוצצת לטהרה הוא הדין לטומאה.''

הרב פרנק (הר צבי יו''ד סי' רפא) חלק וכתב, שהסיבה שדבר בלוע אינו נטמא, אינה מחמת העטיפה המבדילה בינו לבין העולם, אלא גזירת הכתוב שכל דבר הנמצא בתוך משהו אינו נטמא. משום כך, למרות שאין חציצה בין העובר לבין אוויר העולם וטבילת אימו מועילה לו, סוף כל סוף הוא בלוע בבטנה ואינו נטמא. מסיבה זו המשנה כותבת שהבולע טבעת טמאה וטבעת טהורה, אין הטמאה מטמאת את הטהורה, שכן למרות שיש ביניהן מגע ממש בתוך הבטן ואין חציצה, סוף כל סוף הטבעות בלועות.

ג. הרב פרנק (שם) ליישוב דברי הש''ך, כתב גם הוא על בסיס דברי הגמרא ביבמות (שם), שלדעתו להלכה 'עובר ירך אימו', דהיינו הוא נחשב כגוף אימו, וכעוד אבר שלה (ולכן טבילה לאם מועילה לעובר, שכן הוא כעוד איבר שלה). ממילא, הוא לא נחשב כבלוע, והיה מקום לאוסרו בכניסה לבית הקברות לולא הספק ספיקא, גם בזמן שאינו סמוך לזמן הלידה. ובלשונו:

''ולעניות דעתי יש לדון בדבר דין בלוע שמעכב הטהרה והטומאה, לאו משום ליתא דחציצה הוא, אלא גזירת הכתוב הוא על בלוע שאינו מטמא ולא מטהר, דכן מוכח מדין שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה שבלען בזה אחר זה אין הטמא מטמא את הטהור, אף על גב דאין כאן תורת חציצה כלל... ועל כרחך דבלוע אין טעמו משום חציצה ואם כן נהי דהיינו ריביתיה משוי ליה שאין כאן תורת חציצה, אבל בלוע מעכב חלות הטומאה אף בכהאי גוונא שאין חציצה.''

אלא, שכפי שהקשה הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, צו), אם עובר ירך אימו, מי אמר שאסור לו להיטמא? והרי לאמא אין איסור להיטמא, והוא חלק ממנה. עוד הוסיף והקשה קושייה כללית על שיטת הש''ך, שגם אם נניח שעובר לאו ירך אימו ועומד לעצמו, לא בטוח כלל שלעובר אסור להיטמא, שכן בפשטות החובה להימנע מטומאה נוהגת רק מזמן הלידה. טענה זו גם טען שיירי כנסת הגדולה (יו''ד, טור, שעא), שמשום כך כתב שמנהג נשי הכהנים במקומו שלא להיכנס לבית הקברות, הוא מנהג שטות.

בירור ספק ספיקא

האם אשה צריכה לעשות אולטרסאונד, כדי להימנע מהסתמכות על ספק ספיקא? בקצרה, נראה שנחלקו בשאלה זו הראשונים:

הש''ך (ספק ספיקא, לה) הביא דברי ספר התרומה, ביחס לאשה הרואה דם מחמת תשמיש, שאין לה חובה לבדוק אם הדם מחמת מכה או מהמקור, ויכולה לסמוך על ספק ספיקא להתירה לאדם אחר. ואילו הרשב''א (חולין נג ע''ב ד''ה אלא), כתב ביחס לשוורים שיש חשש שאריה גרם להם לטריפה, שחובה לבדוק מי השור הפגוע, ולא ניתן לסמוך על ספק ספיקא. למעשה, נחלקו האחרונים:

א. המשנה הלכות (או''ח טו, קיח) מחזיק כשיטה עקרונית, שאין לעשות אולטרסאונד לבדוק עם הולד זכר או נקבה, שכן 'הנסתרות לה' אלוקינו', ובכל מקרה ידיעת מין העובר לא תעלה ולא תוריד, ונקט (יו''ד ו, קיד) שגם כאשר מדובר באשת כהן אין לה לעשות אולטרסאונד, שכן גם אם יש לברר במקרי ספק ספיקא, כיוון שאין לעשות אולטרסאונד, ממילא זה לא ספק שיש לברר. ולראייה שאין להיכנס לכך, שכאשר שותים חלב פרה, לא בודקים באולטרסאונד האם נטרפה, אלא הולכים אחר רוב הבהמות. ובלשונו:

 ''לעניין אם יש חיוב לאשת כהן לברר על ידי אולטרה-סאונד אם תרצה ליכנס לבית המת, כדקיימא לן כל הספיקות היכא דאפשר לברר מבררינן. נראה לפי עניות דעתי פשוט שאין צריכה, ואין לנו להיכנס בדרכים כאלו. ראיה לדברי ממנהג העולם לשתות חלב בהמה בטרם נודע אם היא טריפה, על אף שניתן לברר באמצעות צילומי רנטגן אם טריפה... והכי נמי... ואדרבה בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ואבותינו ואבות אבותינו לא חקרו אחר העתידות, גם אנו בדרכיהם נלך.''

ב. בנשמת אברהם (אין מקור) הביא דברי הרב אלישיב, שעל אף שאין חובה גמורה לברר את מין העובר (ככל הנראה כי אין חובה לבצע פרוצדורה רפואית), כיוון שבזמן הזה כן מקובל לברר את מין העובר, ממילא יש ענין לברר את מין העובר, ואם מתגלה שאכן מדובר בזכר, במידת האפשר יש להעדיף ללדת בבית חולים המיועד ללידות בלבד, בו (ברוב מוחלט) אין בו נפטרים

ספק ספיקא בזמן הזה

עד כה כאמור, הסוברים שיש איסור לכהנת מעוברת להיטמא, כתבו שיש להתיר על בסיס ספק ספיקא, ספק זכר ספק נקבה, ואם מדובר בזכר שמא הוא נפל. אלא, שבזמן הזה נראה שלא ניתן לסמוך על כך, שכן גם אם לא עושים אולטרסאונד ולא מבררים את מין היילוד, כיוון שרוב מוחלט של התינוקות בהריונות מתקדמים נולדים חיים, לא ניתן לומר שיש ספק האם הוא נפל.

משום כך צריך לומר, שהסיבה שהרבה נשות כהנים בהיריון נכנסות לבית קברות, ואף נטמאות להוריהן במקרה בו נפטרו, היא משום שלא פוסקים כש''ך, שכן העובר בלוע במעי אימו. כך פסק גם הרב וואזנר (שבט הלוי ב, רה), ומשום כך לשיטתו אין מניעה לעשות אולטרסאונד, גם אם יתברר מין העובר. וזאת בניגוד לדברי הרב קרליץ (א, תרעט) והרב יעקב אריאל (תשובה), שכתבו שכאשר שעת הלידה מתקרבת (וכביאור המשנה ברורה לעיל) או שידוע שמדובר בזכר, ראוי להחמיר ולא להיכנס.

לידה במקום טומאה

עד כה הדיון עסק באשה בהיריון, אז יש מקום לדון מצד טומאה בלועה או מצד ספק ספיקא. אך כאשר דנים בשאלה היכן מותר לאשה זו ללדת, בפשטות יש לאסור ללדת בבית חולים, שכן שם הטומאה מצויה בשהייה של מספר ימים (ועוברת מחדר לחדר על ידי טומאת אהל, ו'סוף טומאה לצאת'), ובוודאי שהתינוק ייטמא, ואסור לטמאו. אלא שלמעשה, נחלקו האחרונים:

א. הרב וואזנר (שבט הלוי שם) כתב, שאין איסור ללדת בבית חולים. את דבריו ביסס על סוגיה שראינו בעבר (שמות שנה ו'). כפי שראינו, הגמרא במסכת שבת (יט ע''א) כותבת, שהיוצא למדבר ויציאה זו תגרום לחילול שבת (מפני מצב של פיקוח שיימצא בו), אין לו לצאת בשלושה ימים הסמוכים לשבת, כיוון שזה נראה שהוא יוצא על מנת לחלל את השבת. משום כך, מותר לו לצאת רק בתחילת השבוע או לחלופין, כאשר הוא יוצא לצורך מצווה שאז מותר לו לצאת גם סמוך לשבת, שכן היציאה הזו אינה למענו.

משום כך, ובדומה להליכה למדבר לפני שבת, כאשר האשה נכנסת לבית החולים למקום הטומאה, היא נכנסת בהיתר. וכיוון שלידה בבית חולים בטוחה יותר מלידה בבית, יש בכך פיקוח נפש ומדובר במקום מצווה, ממילא מותר להיכנס לבית חולים גם אם הלידה תארע בימים הקרובים והתינוק יטמא. ובפרט שבמקרה זה האיסור לא נעשה בקום עשה, אלא באל תעשה, שכן הטומאה מגיעה מאליה, כך שהדין קל יותר. גם  לאחר הלידה מותר להישאר בבית החולים כמה זמן שצריך לרפואתה. ובלשונו:

''והיוצא מזה על כל פנים, דלהלכה אין איסור לעשות פעולת היתר עכשיו, אשר בסופה של דבר יצמח מזה דחית דין תורה מכח פיקוח נפש. והכא נמי נראה בדידן, דכיון דחושבים זה כהיום בכל העולם למניעת סכנה ופיקוח נפש ללדת בבית חולים דווקא אשר שם שכיחא יותר רופאים ותרופות, אין בידינו למנוע אותם מזה, ואפילו נימא דאפשר לעשות כזה גם מחוץ לבית החולים, מכל מקום כיון שהולכים לשם בעוד שאין איסור טומאה על העובר...''

ב. הרב קרליץ (תשובות והנהגות יו''ד א, רסד) חלק וסבר, שכיוון שמצווה על הגדולים למנוע מהקטנים להיטמא, וכפי שראינו בפתיחה, ממילא חובה על אשת כהן ללדת בבית חולים המיועד ללידות בלבד, כדי להימנע מטומאת התינוק לאחר הלידה. עם זאת כמובן, במקרה בו אין בית חולים המיועד ללידות, נראה שיתיר ללדת בבית חולים רגיל למרות איסור הטומאה, בגלל פיקוח נפש.  

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...