בפרשת שלח לך מובאים לאחר סיפור המרגלים כמה פרשיות, נראה שזה בא לרמז על מעלת א"י – ההיפך ממעשה המרגלים. שזה בא לרמז שעיקר התורה זה בא"י ולכן יש חובה להיכנס לארץ, וזהו רצון ה' האמיתי (שאת זה המרגלים לא הבינו, וחשבו שעדיף להשאר בגלות במדבר וללמוד שם תורה בנחת; ראה ב'בארץ לא זרועה', “שלח", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי; עקב, מג). לכן אחרי המרגלים נאמרו ששה פרשיות כנגד התורה בשלמות; החמשה הראשונות רומזות לחמשה חומשי תורה: פרשת מנחות ונסכים מרמזת כנגד ספר בראשית, שהאבות הפיצו את שם ה' בעולם ולימדו נגד הע"ז (רמב"ם; הל' ע"ז וחוקות הגוים א,ג), ולכן זה נרמז בנסכים שמעלים על המזבח בכלל הקורבנות, שזהו נגד ע"ז: ' … מפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו: (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו: (שמות כ, כא) "מזבח האדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו: (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'”, ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו' (מורה נבוכים ג,לב). כך שרומז שכל מעשיהם של האבות היה במעשים נגד ע"ז, והפיצו את שם ה' בעולם, שהעבירו את האנשים מע”ז לעבודת ה' (כעין במזבח והקרבנות שזה העברה מע”ז לעבודת ה'). פרשת חלה כנגד ספר שמות, שבו מסופר על השעבוד ויציאת מצרים, שזכינו לגאולה כיון שאנו כעין בן בכור לה', כמו שנאמר לפרעה: “ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד,כב-כג). לכן זה כעין רמז בחלה שנתנת לכהנים שעובדים את ה' במקדש, ובמקור לפני חטא העגל והקמת המשכן הכהונה היתה של הבכורות: 'עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות' (משנה; זבחים יד,ד). וכן בהמשך ספר שמות שמסופר על מתן תורה והמשכן, שזה בזכות מעלתינו הקדושה, שזהו כעין רמז לכהונה: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). פרשת חטאת על טעות בהוראה - שהתירו בי"ד לעבוד עבודה מע"ז, זה כנגד ספר ויקרא, שבו דיני קורבנות שהם נגד ע"ז (מורה נבוכים, שם), ובמשכן (שבויקרא מסופר על שבעת ימי המילואים) היה את ארון הברית עם הלוחות כרמז ללימוד תורה – להוראת בי"ד; וכן סנהדרין יושבים סמוך למזבח ('"אשר לא תגלה ערותך עליו. ואלה המשפטים אשר תשים", נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר "וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח"' [מכילתא; שמות כ,כב]). קרבן חטאת על שגגת יחיד בע"ז, כנגד ספר במדבר, שישראל חטאו בעגל ואח"כ במרגלים, וכן בשל שניהם יחד נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ אלא ימותו במדבר (רש"י; במדבר יד,לג); לכן זה מתגלה ביחיד שחטא מעצמו (כמו שישראל חטאו מעצמם) בע"ז, שזהו כנגד העגל שהוא ע"ז, וכנגד שמי שאינו דר בארץ כעין עובד ע"ז ('כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' [כתובות קי,ב]) שזהו חטא המרגלים. פרשת המקושש שחילל שבת כנגד ספר דברים, שהוא לקראת הכניסה לארץ, שגם בארץ מתגלה שבת – שבת הארץ; וכן יש קשר בין א"י לשבת, שסופי תיבות של "זבת חלב ודבש" זהו שבת (כמובא בחת"ס). בסוף מובאת פרשת ציצית שהיא כנגד תרי"ג מצוות ('"וזכרתם את כל מצות ה'" - שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג' [רש"י; טו,לט {במדבר רבה יח,כא}]), והיא מצווה על בגד האדם, כעין רמז שזה התגלות של התו"מ בגילוי של האדם, שזה רמז לתושב"ע שמשלימה את התורה שבכתב. אולי אפשר שהפרשיות כנגד התושב”ע: מנחות ונסכים כנגד סדר קודשים – שמקריבים אותם עם הקרבנות. חלה כנגד סדר זרעים – שחלה נעשית מדגן שזה גידולי קרקע. טעות בהוראה – כנגד סדר נזיקין, שכעין בי"ד גרם נזק לאחרים, שהחטיא אותם. שגגת יחיד בע"ז כנגד סדר נשים – כרמז שחוה החטיאה את אדם מעץ הדעת, נגד רצון ה', שזה בא גם בעקבות טענת הנחש שה' לא רוצה שיאכלו ויהיו באלוהות כמותו (בראשית ג,ה); וכן כרמז שישראל עבדו ע"ז בשביל להתיר להם עריות בפרהסיא: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). מקושש כנגד סדר מועד – שזהו שבת. ציצת כנגד סדר טהרות, להיות מוקף בקדושה ובכך ליטהר מהחטאים ולהיות בטהרת הדעת: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו,לט).