"והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו,לט). '"וזכרתם את כל מצות ה'" - שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג. "ולא תתורו אחרי לבבכם" - כמו (במדבר יג) "מתור הארץ", הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות' (רש"י). פרשת ציצית סוגרת את פרשת שלח לך, כך שבזה רמז שיש קשר לפרשה שעיקרה הוא חטא המרגלים; וכן נרמז בה קשר למרגלים שהציצית מגינה מהמרגלים שיש באדם, שזהו עיניו וליבו, ולכן נאמר כעין מה שנאמר לתור במרגלים. נראה שבציצית יש כעין רמז לתיקון של העונש על חטא המרגלים, שהעונש על חטא המרגלים מעבר לאי כניסתם של דור המדבר לארץ, זה החורבן והגלות שקרו במשך הדורות: 'וכתיב (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' (תענית כט,א). ועל ציצית נאמר: '"וראיתם אותו וזכרתם", ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו. ואיזו זו? זו קרית שמע. דתנן: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן … תניא היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא"' (מנחות מג,ב). שהתכלת בציצית מרמזת על כסא הכבוד, וכסא מרמז על מלכות, שזהו שהציצית כמגלה בעולם את מלכות ה'; לכן גם קשור לק"ש בה אנו מייחדים ומקדשים את שם ה' בעולם (ולכן שמים ציציות בארבעת כנפות הבגד כרמז לגילוי שם ה' בכל ארבע כנפות עולם). זהו שבציצית יש קשר לגאולה מהגלות שבאה משורש חטא המרגלים, כיון שהגאולה קשורה לשם ה', שה' גואלנו בשביל שמו הגדול שמתחלל על היותנו בגלות: "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו,כ-כד). '"ויבוא" – לפי שאמר בית ישראל בראש הפרשה קרא כל הפרשה בלשון יחיד. ומדרש אגדה: הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין: הרי אלו עם ה', ולא היה לו יכולת להצילן, במדרש איכה רבתי. "ויחללו את שם קדשי" – השפילו את כבודי, ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: "עם ה' אלה ומארצו יצאו”, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו. "לא למענכם" – התשועה שאושיעכם. "וקדשתי את שמי" – ומה הוא הקידוש? "ולקחתי אתכם מן הגוים"' (רש"י). בין המרגלים (והמעפילים) לציצית מובאות כמה מצוות, נראה זה כרמז לחטאים שגרמו לחורבן שאותם יש לתקן (שלכן זה בין המרגלים שזה שורש לחורבן, לציצית שמרמז על הגאולה): מצוות מנחות ונסכים – זהו מנחת סולת ויין, שזה רומז לאי לימוד כראוי, שהסולת מרמזת על הדעת (כעין הנאמר על עץ הדעת: 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' [ברכות מ,א]), שזהו כרמז ללימוד תורה שקשור בדעת, ויין כרמז לשמחה ("ויין ישמח לבב אנוש" [תהלים קד,טו]), שזהו כרמז לתיקון על חטא שמתגלה כעין שלא שמחים כראוי בלימוד התורה, שזה מראה שלא מחוברים ללימוד תורה כראוי, שלא מבינים את חשיבותה שזהו שלא ברכו בתורה תחילה: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה' (ר"ן). (ונאמר על יין: 'א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו' … יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד' [עירובין סה,א], כרמז בנסכים שלא ברכו בתורה תחילה, ולא הבינו למה נענשו, שזה היה כעין סוד לא מובן, עד שה' גילה ['דעת קונו']). אח"כ מובאת מצוות חלה, שהיא ניתנת לכהן: 'להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן, שנאמר "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ) … משרשי המצוה: לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. גם למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו, והם הכהנים, מבלי יגיעה כלל, שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום' (החינוך; מצוה שפ"ה), שזה רומז לבין אדם לחברו, שדואגים לאדם השני ולצרכיו (שכאן זה הכהן), ויש בזה מעלה של קדושה גדולה (כעין בחלה שנעשה מזון לגוף ולנפש) שזה לא דבר סתמי, שזהו כתיקון לפגם של בין אדם לחברו שבגללו נחרב בית שני, שזה מראה על היותו דבר חמור (כעין ששקול כנגד שלושת העברות): 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות – ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). אח"כ מובא קרבן חטאת על שגגת הוראה: “והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו,כד). '"אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" – אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו ע"י שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד ע"א בכך' (רש"י); שזהו כרמז לתיקון לפגם של הדיינים בהוראת התורה שהביא לחורבן, שזהו שדנו בלא לפנים משורת הדין (והנידונים עשו לפי פסיקתם כמו שבחטאת כאן הציבור חטא כשעשו ע”פ מה שהורו להם): 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו?! אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). (וזה בגילוי של חטא ע"ז כיון שא"י כעין היפך מע"ז: 'אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' [כתובות קי,ב]). אח"כ מובא קרבן של חוטא יחיד בע”ז (ונרמז בע”ז בשל הקשר לגילוי שא"י היפך מע”ז), שזה כרמז על החטאים החמורים (שע"ז אחת מהן) שגרמו לחורבן בית ראשון: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב) [וכן בע"ז שזה הפיכת האלוהות לגשמיות גסה היה כתוצאה מזה גילוי של פירצות – שזה ג"ע; וכן רצח כמו בעבודת המולך]. אח"כ מובא על המקושש, שחילל את השבת, שזה כרמז לשמיטה שהיא שבת הארץ, שזהו כרמז על החורבן שבא בעקבות שלא שמרו שמיטה: 'גלות באה לעולם … ועל השמטת הארץ' (אבות ה,ט). 'בעון … והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם … בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו', וכתיב (ויקרא כו, לד) "כל ימי השמה תשבות”' (שבת לג,א). אולי אפשר שישר אחרי המרגלים (והמעפילים שזה המשך מהמרגלים) מובא על נסכים וחלה, כרמז למעלת א"י שהמרגלים זלזלו בה; הנסכים שמוקרבים על המזבח מרמז על מעלת א"י שיש בה גילוי כעין מזבח שמכפר: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו?ֹן". … אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו”' (כתובות קיא,א). וכן בקרבנות יש עניין נגד ע"ז (מורה נבוכים ג,לב), ובא”י יש גילוי היפך מע”ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (שם קי,ב). חלה ניתנת לכהן שהוא עובד במקדש שזהו שיא עבודת ה', וכן קשור לתורה שמרכז המקדש זהו ארון הברית שבו הלוחות; כך א”י היא עיקר מקום קיום המצוות (שזהו עבודת ה'): 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים“ - אלו המצות שישראל מצויינים בהם … ד"א "ואבדתם מהרה" - מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר - ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (ספרי; "עקב", מג). וכן: '"אשר שם הזהב", אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב", מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד). (בנוסף החלה היא דגן, שזה מרמז לדעת, כך שזה רמז ללימוד תורה; וכן לחם נותן כח לאדם כרמז לנתינת כח שיוכל לקיים מצוות, שהם מתגלות בגופו – רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, שקשורות לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם). עוד נראה שבנסכים וחלה יש רמז לסיבת חטא המרגלים (אולי כרמז שדברי המרגלים לעם החל בהקשר לנסכים וחלה: '(במדבר יג, כה) "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן" וגו'. אתון אשכחינן עסיקין בהלכות חלה וערלה. אמרו להן: לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה? מיד (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא"' [יר' תענית ד,ה]): הנסכים זה בקורבנות שמקשרים שמים וארץ, שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ ולעסוק בחיי העוה"ז בקדושה, להפוך את העולם לכעין מקדש – מקום לשכינת ה', אלא רצו להישאר במדבר כמובלעת שמימית שמנותקת מהעוה"ז (ראה 'בארץ לא זרועה', שלח, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). חלה נתנת לכהנים בשל תפקידם במקדש, שכך המרגלים לא רצו להיכנס לארץ מחשש שירדו מתפקידם הרם: 'אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי' (זוהר ח"ג קנח,א). אשרינו שבדורנו אנו עומדים ומתחזקים למען א"י, מתחזקים ונלחמים עליה ומקיימים: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (במדבר יג,ל); ומתוך כך נזכה לישועה גדולה, כמובא בשם הגר"א: 'לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים. אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם ע״י ארמילוס שר הערב רב, אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף, כדאיתא במדרש תנחומא (כי תצא). בעזרתו של משיח בן דוד בחינת יהודה מציל את יוסף אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה׳. ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח״ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דוקא ממנה יעקב יושע, ומן המיצר נגיע למרחביה' (קול התור א,יג).