'"וירא בלק". זה שאמר הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” (דב' לב ד). כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם. העמיד שלמה מלך על כל הארץ. וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר: "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו” (ירמיה כז ו). זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים. וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (ישע' יד יד). נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו. נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה. וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה. העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה. העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות. נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות. וכן הוא אומר: "נביא לגוים נתתיך”. ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם' וכו' (תנחומא "בלק" סימן א). הקב"ה נתן לאומות כמו שנתן לישראל, ומביאים כדוגמאות שלושה דברים – מלך נביא וחכם. בפשטות מובאים שלושה כרמז שזה דבר שהוכח במציאות כדבר חזק וברור, ולכן זה מתגלה בשלוש כרמז לחזקה, שהמציאות הוכיחה זאת מעל לכל ספק. גם אפשר שמובאים שלושה אלו שהם הבסיס בשלטון, שיש את המלך ויש תחתיו את היועץ שלו שזהו החכם, ויש את הנביא שלו שמביא את דבר ה' למלך. השלטון משפיע על האנשים שתחתיו, לכן כנגד טענת האומות שאילו היה מי שישפיע עליהם כמו לישראל אז היו מתנהגים אחרת, אז הובאו שלושת היסודות של השלטון, לומר שבכל חלק מהשלטון זה לא היה מצליח להשפיע לטובה. אולי גם ההשפעה בכל אחד מהם היא בצורה אחרת, המלך מקרין הוד מלכות, שנכנעים תחתיו בשל היותו מנהיג נערץ ודמות לחיקוי. לעומתו הנביא משפיע מצד הבאת דבר ה' לאנשים, שבזה מושפעים בשל הצד הרוחני העליון שמתגלה בו דבר ה'. החכם משפיע ע"י שרואים בו אדם שיודע מה טוב ונכון לעשות (כעין שה' נתן להם כסף ועכשיו משתמשים בזה ע"פ חכמתם) ולכן נשמעים לו. אולי גם המלך משפיע כעין מכח העבר, שבחרו בו או באבותיו וזה מה שפועל עליהם להקשיב לו, החכם מביא מה נכון לעשות מצד המציאות העכשווית – מה ראוי וחכם לעשות במה שיש לפניו עכשיו, הנביא רואה את העתיד ולכן מביא לעם מה נכון לעשות מצד התוצאה העתידית שתהיה בעתיד. שכך ה' הראה לאומות שכל השפעה שיש להם לא מביאה אותם לטובה. אולי גם יש בזה כעין גילוי כנגד חיבור לשמים, שעליו אמרו שגם הם יכלו להתחבר לרצון ה' אילו רק היתה להם האפשרות. לכן הביא כנגד זה כעין שלושה גילויים, הנביא מביא את דבר ה' שנאמר לו, שזהו חיבור בצד העליון – של גילוי השמים, החכם מדבר מצד חכמתו שמפעיל בדעתו להבין את המציאות, והדעת קשורה לניצוץ האלוקי שבאדם, שזהו כעין חיבור רוחני וגשמי, והמלך זהו הצד הגשמי שפועל לשליטה בגשמי אבל אם היה מכוון לרצון ה' יכל להביא את גילוי מלכות ה' על ידו כעין מלכי בית דוד (שנאמר על שלמה: “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" [דה"י א כט,כג]). שכך הראה להם הקב"ה שבכל גילוי של קשר לשמים הם רק פוגמים. אולי גם זה כנגד שלושת עמודי העולם, שזה בא להראות שאין להם חיבור לקדושה בעולם, שלא כישראל: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). כנגד התורה זהו נביא שמביא את דבר ה', כעין התורה שהיא גילוי רצון ה' (זהו במשה והנביאים שמביאים את גילוי ה' שרוצה שיחזרו בתשובה לפניו, ושיחולו רחמיו על בריותיו). כנגד עבודת המקדש זהו מלך שמראים את הכנעתנו לפני הקב"ה מלך העולם (וזהו שלמה המלך שבנה את המקדש), כנגד גמ"ח זהו החכם שיודע איך לכלכל את נכסים, שכך גם מעביר כסף לגמ"ח (וזהו הדוגמה בדוד שהשתמש בכסף בחכמה למה שצריך – שכך קנה את מקום המקדש ובנה את היסודות). אולי גם יש שלושה גילויים במצוות – בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין האדם לעצמו (תיקון מידותיו). המלך מרמז על בין אדם למקום (כגילוי מלכות ה', שזהו ביסוד שמכבדים את המלכות כך ראוי שיכבדו את מלכות ה'), וזהו שבנה (או החריב) את המקדש. החכם מייצג בין אדם לחברו, שבחכמתו מנהיג כיצד להתנהג בעולם בין האנשים, וזהו שלקח את הבית – שהמקדש משפיע טובה לכל העולם, ויש בו חיבור של כלל ישראל, ובהיפוכו המן לקח להרוג אומה שלמה. הנביא מייצג את תיקון האדם, שזהו שקרא לחזור בתשובה כתיקון עצמו ומגלים רחמים בעולם שזה מהמידות הטובות שבאדם, ובהיפוכו זהו בלעם שיעץ להשחתה ופריצות, וכן גילה את מידת האכזריות בעולם. אולי גם באו לגלות שהם אינם כמו ישראל, שאין בהם גילוי של סימני ישראל כעין בסיס של הקדושה. לכן כנגד 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א) הובאו השלושה – נביאי ישראל היו 'במידת הרחמים' שזהו גילוי של 'רחמנים', המלך בונה את המקדש כהכנעה לפני ה' שזהו גילוי של ביישנים, ככנועים לפני החשוב מהם (שלכם מתביישיים ממנו), החכם משתמש בחכמתו לפעול בעולם מה שצריך ובפרט זה מתגלה בכסף, שזהו כ'גומלי חסדים' שיודעים מה המציאות ופועלים לעזור לאחר כראוי. אולי גם הקדושה בעולם יסודה בגילוי של שלושה חלקיה – תורה בנ"י וא"י, שכך הנביא מייצג את בנ"י – שאנו עם הנבואה, המלך מייצג את א"י כיון ששלטון ישראל זה דווקא בא"י (שבגלות אנו תחת יד האומות), החכם מייצג את התורה שהיא חכמת ה'; שבזה הוכח שאין להם שום דריסת רגל בגילוי הקדושה בעולם.