'ת"ר: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות? - אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים? - אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים? שתקו. אמר להן: בני בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג, ט) "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו". אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" וגו'. מאי "על ראש שמחתי"? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר (ישעיהו סא, ג) "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלים" וגו'' (ב"ב ס,ב). חורבן ירושלים היה כ"ך כואב בעיניהם עד שהיו פרושים שנמנעו מאכילת בשר ויין, עד שבא ר"י ושכנע אותם. (ע"פ גמ' זו העמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [ב'תורת המועדים' – 'מבצעי החשמונאים והנצחתם בהלכה'] את עניין ביטול מגילת תענית [שיש בזה סתירה במקורות] וצום בשבת, ראה שם. וכן העמיד [שם, 'הליכות החורבן'] שיש שלושה סוגי תגובה שקבעו חז"ל על חורבן הבית, שזה אבלות זכרון ותשובה, כשמכאן ראיה לסוג של האבלות. ומרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א הזכיר גמ' זו ב'לזמן הזה', תמוז, 'למשמעות האבילות על החורבן בימנו'). בפשטות בשר ויין משמחים לכן זה מה שעמד מול עיניהם של הפרושים, ולכן ראו לנכון לציין זאת כגילוי כנגד חורבן המקדש, ועל זה ר"י ענה להם שאם הולכים כך אז צריך לעשות בדברים נוספים, כמו שאמר להם עד כדי כך שזה לא שייך; שכך הוכיח להם שעליהם ללכת אחרי מה שקבעו חז"ל לנכון. בפשטות נאמרו הדברים ע"פ סדר של צימצום, שכל פעם הוריד להם עוד ועוד, ולא מיד אמר להם על המים כיון שאז לא היו שומעים לו בשל צערם שהיה כ"ך גדול שלכן החליטו להימנע מבשר ויין כנגד חורבן הבית. לכן כל פעם דחק אותם עוד ועוד, שכך לאט לאט שכנעם וקיבלו דבריו. אולי גם יש בזה כרמז של זמנים, שהם פרשו מבשר ויין שזה הוקרב תמיד בכל יום וברוב הקורבנות. ר"י אמר שאם הולכים בדרך זו אז צריך גם להוסיף עוד דברים שהיו במקדש, ולכן הוסיף להם גם לחם כנגד המנחות, שזה רק בחלק מהקורבנות (אם הכוונה למנחות שבאות עם הקורבן [מנחת נסכים] אז זה לא בכל הקורבנות [משנה; מנחות ט,ו] ואם הכוונה לקורבן מנחה אז ברור שזה רק חלק קטן יחסית מכלל הקורבנות), אח"כ הוסיף להם ביכורים שזה מובא למקדש לא בכל יום אלא בחלק מהשנה (משבועות עד חנוכה: 'מעצרת ועד החג, מביא וקורא. מן החג ועד חנוכה, מביא ואינו קורא' וכו' [משנה; ביכורים א,ו]). ולבסוף אמר להם ניסוך המים שזה רק בסוכות. עוד אפשר שזה בצורה של התרחקות מהמזבח, שבתחילה אמר להם מנחות, שאם הכוונה למנחת נסכים זה מוקרב כולו על המזבח, ואם זה קורבן מנחה אז חלקו נאכל ע"י הכהנים בעזרה; אח"כ הביא להם ביכורים שזה נאכל ע"י הכהנים לפנים מן החומה. אמנם ניסוך המים הוא על המזבח אולם זה כבר היה כדי להכריע סופית נגדם ולא כחלק מההתרחקות; או שבניסוך המים היה חלק חשוב ביותר בשמחת בית השואבה שהיה במהלך הבאת המים, והוא החל בשאיבה מהשילוח שלשם הלכה התהלוכה, כך שהיה נראה בעיניהם כדגש מיוחד מחוץ לירושלים ('מן השילוח – מעיין הוא סמוך לירושלים' [רש"י; סוכה מח,א ד"ה 'מן השילוח']), ולכן זה נראה כרחוק יותר. אולי זה גם בא כרמז על שיש להוסיף ולהתייחס לשיטתם על ההמשך שנעשה בעקבות החורבן, שזה כעין גילוי המציאות העתידית כנגד הנעשה במקדש (כמו שפירט להם על הדברים במקדש – הנסכים והביכורים והמים), שבעקבות החורבן נעשינו כעין מת כמו שאומר הגר"א (סוף ביאורו לספרא דצניעותא, ליקוט ט): '"כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו, עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו, הוא הגוף שלה בלא נפש; והיציאה לחו"ל הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל, הן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות שהן התלמידי חכמים שבישראל, מעמודי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר "שחה לעפר נפשינו"' וכו'. לכן גוף בלא נפש זהו אכילת הבשר ושתיית היין שהם עצמם נמנעו, וזהו כבשר מהקורבנות שנשחטו כך כנגד זה גופנו בלא הנפש – בשרנו (וכן זה היין שמשמח לבב אנוש, שזהו גילוי של הנפש ששמחה; וכן כרמז למת שמנחמים את האבלים על המת ביין: 'א"ר חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים' [סנהדרין ע,א]. וכן יין [נוזל אדום] כעין כנגד דם הקורבן – "כי הדם הוא הנפש”). היציאה לחו"ל שזהו הקבר והרימה, כנגד זה אמר את הנסכים שזה לחם, כנגד שלאחר הקבורה יש דין סעודת הבראה. ריקבון הבשר והעצמות שזהו החבורות והישיבות הגדולות, כנגד זה אמר את הביכורים, שהביאו למקדש לכהנים שהם האחראים על לימוד התורה בישראל, כעין שהישיבות והחבורות עמדו ע"י שהאנשים פרנסו אותם (שהחכמים בישיבות כעין כנגד הכהנים שבמקדש). כנגד רקבון העצמות, שנעשה לתרווד רקב, זהו ניסוך המים, שרקב זהו חלקיקים קטנים כעפר שנדמה כעין שכבר אינו חזק כמוצק, שזה שכעין דומה בדימוי למים. אולי אפשר שרמז להם שמעשיהם אינם הדרך הנכונה, אלא שחז"ל בכ"ז גזרו כעין כנגד זה, אלא שלא באכילה שאחרת לא יוכלו לעמוד בזה. לכן ממשיך מה כן גזרו: השארת מקום בבית כנגד הפתח ללא סיד, משייר דבר מועט בסעודה, אשה משאירה בתכשיטיה דבר מועט, ואפר בראש חתנים. השארת מקום בבית בלא סיד זה כנגד שלא גזרו על בשר ויין שבמזבח, שכנגד זה גזרו על מקום בבית, כנגד המקדש שנקרא בית. ומול הכניסה כמו שהמזבח היה נראה מול המקום שבו נכנסו; שבו לא ישימו סיד, כנגד המזבח שהיה עשוי גם מסיד: 'ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות, ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך' (זבחים נד,א) [וזה אמה על אמה, שבמזבח היה גילוי של אמה על אמה ביסוד ובקרנות (משנה; מידות ג,א)]. כנגד המנחות גזרו שמשייר דבר מועט בסעודה, שעיקר הסעודה זה לחם, ולכן בזה רמז כנגד המנחות (וזה בא לידי גילוי בדגים קטנים מטוגנים בשמן, שזהו כעין הנסכים שהיו עשויים סולת בלולה בשמן). אשה משאירה בתכשיטיה זה כנגד הביכורים שהיו מהפירות שביכרו הראשונים, שזה כעין רמז לאשה שמתחילתה מיועדת לאיש פלוני: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני' (סוטה ב,א. אמנם בביכורים זה הראשונים שהופיעו [משנה; ביכורים ג,א] ולא כאשה שזה קודם ליצירת הולד, אלא שזה כעין דומה קצת שזה כבר בראשיתו), וכן בביכורים היו מעלים בצורה שמקושט ביופי ('והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם' וכו' [משנה; ביכורים ג,ג]. 'העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב' [שם,ח]), ולכן דומה לתכשיטי אשה (וזה מתגלה בכך שלא מורידות שיער באיזור הרקע שבראש, כנגד שבביכורים היו שמים את הסל על הכתף ['נוטל הסל על כתפו ונכנס'. שם,ד], ולכן הביכורים שבסל [ואולי גם הסל אם היה גבוה] יצאו בגובה הרקע). כנגד ניסוך המים זהו אפר בראש חתנים, שאפר שריפה זה ההיפך ממים שמכבים את האש; וזה אפר במקום פאר, כרמז לפאר הגדול שהיה נעשה בזמן שמחת בית השואבה. וזה בראש כנגד תפילין של ראש, שעליהם נאמר: 'ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתי' (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא: ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (ברכות ו,א), וניסוך המים זה דין מיוחד בחג סוכות, שבו יש גילוי של הגנה לישראל בגילוי שם ה': 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. ר' יהודה אומר: אני והו הושיעה נא' וכו' (סוכה מה,א). 'אני והו – בגימטריא אנא ה'. ועוד משבעים ושתים שמות הן' וכו' (רש"י; ד"ה 'אני'). ובזה אנו מציינים את האבלות על ירושלים, ובזכות זה: 'וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלים" וגו'' . יהי רצון שנזכה לשמוח בשמחתה בקרוב בבי"א.