"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה. ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר. אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו" וגו' (במדבר כז,א-ג). '"למשפחות מנשה בן יוסף" – כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד' (ספרי). '"למשפחת מנשה בן יוסף" - למה נאמר? והלא כבר נאמר "בן מנשה"? אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא' (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי" וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר "תנה לנו אחוזה". וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק, ואם יחסו לגנאי, כגון (מ"ב כה) "בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע" בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו' (רש”י). 'ת"ר: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: (במדבר טו, לב) "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש" וגו', ולהלן הוא אומר (במדבר כז, ג) "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו? ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק! ואלא הא גמר גזירה שוה? ג"ש לא גמר. אלא מהיכא הוה? (במדבר יד, מד) מ"ויעפילו" הוה' (שבת צו,ב-צז,א). בנות צלפחד אומרות שאביהם מת בחטאו, לשם מה אמרו זאת? אמנם באו לומר שלא חטא בחטאים של הרבים, כמו שמובא בחז"ל: '"והוא לא היה בתוך העדה" - זו עדת מלינים. "הנועדים על ה'” - זו עדת מרגלים. "בעדת קרח" - זו עדה של קרח. "כי בחטאו מת" - שלא החטיא את אחרים עמו' (ספרי). או כגרסת הגמ': 'דתניא: (במדבר כז, ג) "אבינו מת במדבר", זה צלפחד. "והוא לא היה בתוך העדה", זה עדת מרגלים. "הנועדים על ה'” אלו מתלוננים, "בעדת קרח" כמשמעו' (ב"ב קיח,ב). ומסביר רש"י: '"והוא לא היה" וגו' - לפי שהיו באות לומר "בחטאו מת", נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו' (רש"י פס' ג. [לכאורה בגמ' אביי מסביר שהמתלוננים הכוונה לאלו שהתלוננו בעדת קורח ולא בחטא המתלוננים כפשוטו, ולפי פשטות רש”י משמע שהכוונה למתלוננים ממש? צ”ל שתרוץ אביי זה לדעה שמקישים ביניהם, ולכן יוצא שכלב ויהושע נטלו את חלקם של המתלוננים, שעל זה הקשה ר”פ שזה תמוה שיהושע וכלב לקחו כ”ך הרבה חלקים בארץ, אבל לדעה שלא מקישים, ממילא לא עליהם נאמר שיהושע וכלב נחלו את חלקם, ולכן אין את הקושיא ונשאר כפשוטו שזה המתלוננים ממש]). אולם יכלו שלא לומר בכלל שמת בחטאו, לשם מה אמרו שמת בחטאו ולא שפשוט מת? בפשטות כיון שידעו כולם שמת בחטאו אז באו להדגיש שאין זה סיבה שלכן לא יקבלו נחלה, לכן הדגישו בדבריהם שמת בחטאו הפרטי ולכן אין כלל מקום לחשוב שלא יקבלו ירושה בשל כך. (ויותר מזה לדברי מדרש אגדה [בובר] שמסיים: 'ללמדך שכל אלו לא נטלו חלק בארץ', אז הדגישו שאמנם מת בחטאו אולם להבדיל מאלו שבחטאם לא נטלו חלק בארץ, אביהם לא חטא באלו אלא בחטא אחר ולכן מגיע לו חלק בארץ). אולם נראה יותר מזה, שבאו לומר שיש בהם אהבת א"י, כמו שהתגלה שהם כהמשך יוסף, ולא באו בשביל ממון אלא מאהבת הארץ, ולכן מדגישות שגם אביהם אע"פ שחטא לא היה בזה גילוי נגד א"י, אלא היה בזה המשך אהבת הארץ שנמשכה מיוסף, ולכן לא עמד ונמנע מעשיה אלא חטא. למ"ד שצלפחד היה מהמעפילים זה פשוט, שהרי הם ידעו שאין להם סיכוי כמו שמשה אמר להם, אבל דבקותם בארץ משכה אותם לבצע מעשה להוכיח את אהבתם לארץ, שלא יכולים לוותר ורוצים לתקן את חטא המרגלים; ממילא ברור שזה הוכחה לאהבת הארץ, אולם מה לדעה של ר"ע שסובר שזה היה המקושש? מובא בתוס' (ב"ב קיט,ב; ד"ה 'אפילו'): 'אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה. נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש, ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים. דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים, ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי'. לכאורה לא מובן, וכי בגלל שלא יכנסו לארץ אז לא חייבים במצוות? אלא שאולי אפשר שבנ”י ששמעו שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ארבעים שנה חשבו שאולי לא יכנסו בכלל לארץ (שזה לא באמת רק גזרה לארבעים שנה, אלא שלא יכולים לכבוש את הארץ) וממילא אין טעם למצוות כיון שעיקרם בארץ: 'ד"א, "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי; עקב, מג). לכן בא צלפחד והראה שהמצוות עדיין קיימות, כיון שעתידים להיכנס לארץ ולכן עליהם לשמור מצוות כדי שלא יהיו עליהם כחדשים כשיכנסו. ממילא לפי זה היה במעשיו גם חיזוק של חיבור בין בנ”י לכניסה לארץ, שזה מה שבער בצלפחד לחטוא כדי להוכיח שהמצוות קיימות כיון שיכנסו לארץ, ובזה הראו בנות צלפחד שיש בהם אהבת הארץ כהמשך מיוסף עד אליהם. או אולי חשבו ישראל שבחו”ל לא צריכים לקיים מצוות, ואין את הטעם שישמרו כדי שכשיכנסו לארץ יוכלו לקיים את התורה, לכן צלפחד בא להראות שגם בחו”ל יש לשמור את התורה כדי שיוכלו להיכנס לארץ ולשמור את התורה בשלמות, שבכך (ששומרים גם בחו"ל) מוכח קשרם לארץ, שרוצים לשוב לארץ ולקיים בה את התורה, שלא שוכחים אותה, כעין המלכה שגורשה מביתה ושומרת על תכשיטיה כהוכחה שמחכה לחזור לארמון. וכן בזה בא לחזק את קשר התורה והארץ, שישמרו את התורה כראוי בארץ, שכך יהיו ראויים לנחול כראוי את הארץ שהיא מקום התורה; לכן יש בזה משום קשרו לארץ הקדושה. אולי אפשר שא”י קשורה לגילוי שבת, שלכן בארץ מתגלה שמיטה – שבת הארץ, וכן נרמז בשבח הארץ שהיא כעין גילוי שבת, כמו שאומר החת"ס: 'והנה שבח א"י "זבת חלב ודבש”, אם שהוא כפשוטו בלי ספק, מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה', כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא "דבש וחלב תחת לשונך", כמו הדבש המוציאין מקליפת התמרה והחלב מוצא מקליפת הנחל שעלי' כן פירות א"י. ולרמז לדבר: "זבת חלב ודבש", ס"ת אותיות "שבת", כי בכל מאכלי' קדושה כמו סעודת שבת, ע"ד שאמרו על הלל כל ימיו אכל לכבוד שבת' (חת"ס; חולין קמב,א). לכן נראה שבעומק שבת יש קשר לא"י (ואף נראה שבשניהם מעידים על מלכות ה' בעולם, שמכאן מגלים קידוש השם בעולם, שה' מראה בזה את מלכותו בעולם [ראה יחזקאל לו,כ-כג; ובפרש"י], וכן בשבת אנו מראים שה' הוא בורא העולם ומלכו), לכן במעשה צלפחד להוכיח שהשבת עדיין חלה, כמו כלל התורה, היה בזה גם משום גילוי שבשורשו יש קשר לא"י; שזה נובע בעומק מהקשר לאהבתו את א"י. פרשה זו אנו קוראים השבוע בבין המיצרים, ראוי ללמוד מבנות צלפחד את אהבת א"י, את המעלה הגדולה בזה, כמו שאמרו חז"ל על בנות צלפחד: 'וללמדך שהיו כולם צדיקים', וכן זכו בכך שתכתב פרשה בתורה על ידן: 'וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן … ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי' וכו' (ב"ב קיט,א-ב). שכך עלינו להתחזק בקשר לארץ, ובזכות זה נזכה להתקדמות גאולתנו: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). בבי"א.