"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א). '"אלה הדברים" - (ספרי) לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. "אל כל ישראל" - אלו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב. "במדבר" - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו "מי יתן מותנו" וגו'. "בערבה" - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. "מול סוף" - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו (שמות יד, יא) "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים, שנא' (תהלים קז ו) "וימרו על ים בים סוף" כדאיתא בערכין (ערכין טו). "בין פארן ובין תפל ולבן" - א"ר יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן! אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים. "וחצרות" – במחלוקתו של קרח (ספרי). ד"א: אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום. "ודי זהב" - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל"' (רש"י). רש"י מביא מהספרי שמשה הוכיח את ישראל ברמז בדבריו כאן. בפשטות כיון שבא לסכם את התורה בדבריו (שזהו ספר משנה תורה), וכן זהו דבריו לפני מיתתו וזהו סיום זמן המדבר, אז היה ראוי לסכם את חטאיהם כדי להוכיחם שלא יחטאו שוב. אלא שלכאורה קשה מדוע זה נאמר בצורה כזו כאילו מדבר על המיקום שבו נמצאים? בפשטות יש לקרוא זאת "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן", שזהו מיקומם, ואז מצטטת התורה מה דיבר אליהם, שזהו שאמר "במדבר" וגו'. אולם בפשטות זה נשמע כאילו זהו המיקום שלהם, שלכן זה נשמע כהמשך אחד, ואכן הרשב"ם והראב"ע פרשו כפשוטו שזהו שמות של מקומות, שבאו למקם את המקום שבו ישראל נמצאים עכשיו. נראה שהתורה הזכירה את המקום שבו הם נמצאים, בפירוט, כרמז שאף משה השתמש במיקום שלהם כרמז לחטאיהם, כרמז שעכשיו עומדים להיכנס תיכף לארץ, כעין ליסוע מהמקום הזה שבו נמצאים, וכך עליהם ליסוע מהמקום הרוחני שבו הם עומדים, שחטאו בחטאי דור המדבר ועליהם להתנתק מזה; שבכניסתם לארץ יחל כעידן חדש ולכן שלא יחזרו לשוב על חטאיהם. אולם נראה יותר מזה, שבא משה לרמז להם שמכאן יכנסו לארץ, כרמז שהנחלה שלהם בארץ קשורה לניתוק מחטאים בכלל, שאם יחטאו ה' יענישם ותבוא גלות, כעין גילוי כמו גלות המדבר, שבו התגלו חטאיהם, ולכן שלא יחטאו וכך לא יתגלה בהם גילוי של גלות. ויותר מזה נראה שרמז להם על הדברים שהביאו את החורבן; שמצינו בחז"ל כמה טעמים: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים … מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' וכו' (יומא ט,ב). 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל … שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה; והיינו לא הלכו בה, כלומר: בכונתה ולשמה' (ר"ן). 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה … שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו,לד-לה), '"אז תרצה הארץ את שבתותיה" – אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות"' (ספרא). שנראה שמשה רמז בדבריו על מקומם, שמכאן יכנסו לארץ ולכן אם רוצים שלא יבוא חורבן וגלות לנחלתם בא"י עליהם לישמר במיוחד שלא לחטוא בחטאים אלו שהביאו לחורבן וגלות (ואולי גם לכן דיבר אל כל ישראל, כיון שזה דבר שתלוי בכלל ישראל ואף העונש הוא לכל ישראל). “במדבר”: “וילינו [וילונו] כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות טז,ב-ג). זה כרמז על חטא שפיכות דמים, שבדבריהם היה גילוי של מוות, שאמרו שהם היו מעדיפים למות במצרים ושהם הולכים למות ברעב, כך שזה מתגלה כחטא בדבר שקשור למוות, שכך גם מתגלה ש”ד (שזה חטא שקשור במוות). “בערבה” - שחטאו בבעל פעור, וזה בעקבות גילוי העריות שהיה שם, כך שזה מרמז על חטא גילוי עריות. “מול סוף” - שהתנהגו בקטנות אמונה והיו ממרים בה', שלא האמינו (בירידתם) שינצלו, ולא האמינו (בעלייתם) שמצרים מתו, ומצרים מתו בים סוף כעונש על גזרת השלכת הילודים ליאור: 'ומפני מה נטבעו המצריים על ידי ישראל בים סוף? לפי שנאמר: "ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"' וכו' (תנד"א רבה ,ז). כך שישראל המרו בהקשר לדין (שהיה על המצרים), שזה רומז לעיוות הדין – שלא עשו לפנים משורת הדין. (וכן קריעת הים קשורה לשחרור מעבדות מצרים, שמצרים רדפו אחריהם כדי להחזירם לעבדות, שבזה רומז שעליהם לשחרר את העבדים ע”פ הדין כשיגיע זמנם [לכן זה קשור למקור שמרמז על עיוות הדין שנעשה, שזה כחלק מהעיוות דין], ושאם לא ישחררו יענשו בחורבן וגלות: 'דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'' [יר' ר"ה ג,ה]). “פארן" – שחטאו במרגלים, זה קשור לאי שמירת שמיטה, שזהו פגיעה בקשר לא"י (ובפרט להסברו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שהמרגלים חטאו בשל שפחדו מגשמיות א"י, שלא הבינו שהיא קדושה; אז זהו גילוי שיש בשמיטה – שהגשמי קודש). “תפל ולבן" – שהתלוננו על המן, זהו כרמז לחטא של יחס לא ראוי לתורה (כמתגלה שלא ברכו), שהמן קשור ללימוד תורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא; שמות טז,ד). “וחצרות" – מחלוקת קורח מרמזת על שנאת חינם, שהיא מרמזת על מחלוקת ופירוד. “ודי זהב" – העגל מרמז על חטא ע"ז. שזהו שרמז להם על הדברים שיביאו חורבן, שיש להם ליזהר מזה שלא יגרמו לחורבן וגלות. אולי לכן נקראת פרשה זו סמוך לט' באב.