'"טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" וג' (תהלים כה, ח). שאלו לחכמה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "וחטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: החוטא מהו עונשו? א' להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, הדא היא דכת' "טוב וישר ה'” וגו' (תהלים כה, ח). א"ר פינחס: למה הוא טוב? שהוא ישר, למה הוא ישר? שהוא טוב, "על כן יורה חטאים בדרך", שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואו' להם: "שובה ישראל"' (פסיקתא דרב כהנא כה,ז). 'אמר רבי פינחס: (תהילים כה) "טוב וישר", למה הוא טוב? שהוא ישר, ולמה הוא ישר? שהוא טוב, "על כן יורה חטאים בדרך", שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך", יורה לחטאים דרך לעשות תשובה' (יר' מכות ב,ו). ביר' לא מופיע הקטע ששאלו את התורה, אמנם בר"ח שמביא את היר' זה כן מובא: 'שאלו לחכמה: מהו עונשו של חוטא? אמרה להם: "חטאים תרדף רעה”. והנבואה אמרה: "הנפש החוטאת היא תמות”. והתורה אמרה: יביא קרבן ויתכפר לו, שנאמר "ונרצה לו”. והקב"ה אמר: יעשה תשובה, שנאמר "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", כלומר יורה להן דרך תשובה' (ר"ח; מכות יא,א). ויותר מזה מצינו בגרסה מכת"י מהגניזה גם תוספת: 'שאלו לתורה: החוטא במהוא עונשו? אמרה להן: יביא קרבן ויתכפר לו. שאלו לנבואה: החוטא מהוא עונשו? אמ': “הנפש החטאת היא ת'”. שאלו לדויד, החו' מ' עונשו? א' להן? “יתמו חטאים מן הארץ" וג'. שאלו לחכמה: הח' מה' עונ'? אמ' להן: “חטאים תרדף רעה” וג'. שאלו לקוב'ה: החו' מ' עונ'? א' להן: יעשה תשובה ואני מקבל, דכ': “טוב וישר י'י", למהוא טוב' (כת"י יר'; מהגניזה). ראיה לגרסה זו מופיע במנורת המאור: 'וגרסי' מ' מכות ירושלמי בפרק אלו הן הגולין: שאלו לחכמה: החוטא מה תקנתו? אמרה: "חטאים תרדף רעה”. שאלו לנביאים: החוטא מה תקנתו? אמרו: "הנפש החוטאת היא תמות”. שאלו לדוד: החוטא מהו עונשו? אמ': "יתמו חטאים מן הארץ”. שאלו לתורה: החוטא מה תהא עליו? אמרה: יביא קרבן אשם ויתכפר לו. שאלו להב"ה: החוטא מה תהא עליו? אמ': יעשה תשובה ויתכפר לו. הה"ד "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך"' (מנורת המאור [אלנקווה] ג,ג). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר בעומק מה העניין של תשובת הנבואה והחכמה, מדוע הם לא מוכנים להבין את עניין התשובה (ראה 'לזמן הזה', אלול, 'חסד התשובה'). אולי אפשר שהגרסה במדרש (ובר"ח) נאמרה בשלוש דוגמאות של אי קבלת התשובה לבדה כרמז כנגד התנ"ך, שזהו חכמה מהכתובים, נבואה מהנביאים ותורה זה תורה. כבא לומר שמצד גילוי התורה, בכל צורה שתביט תראה את חומרת החטא שאי אפשר לשוב רק בתשובה כשלעצמה; רק הקב"ה הוא שמגלה שאפשר לשוב בתשובה והיא מתקבלת. אולי יש בזה כרמז שבחטא ממוטט את יסודות העולם ולכן מגיע לו רעה גדולה, שלכן לא מקבלים תשובה כשלעצמה; שהעולם עומד על התורה הקרבנות וגמ"ח (אבות א,ב). במשלי הפס' אומר: “חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב", שיש צדיק ויש רשע, שזהו מי שהולך ע"פ התורה או מי שח"ו חוטא; זה רמז ליסוד 'התורה' של העולם. הפס' ביחזקאל אומר: “הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות. ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה" (יחזקאל יח,ד-ה), שהפס' ממשיך שיעשה טוב שזה מתגלה במשפט וצדקה שזה בין אדם לחברו; רמז ליסוד 'גמ"ח'. התורה אומרת שיביא אשם, שזהו קרבנות; שזה כנגד יסוד 'העבודה'. אולי גם כרמז כנגד שלושת האבות, שכיון שחוטאים זה היפך מגילוי האבות, היפך ממהותינו, מצד קיומנו, ולכן זה חמור כ"ך (שלא כגוים שאין להם תורה שמחוייבים בה). החכמה כעין כרמז לאברהם, שלמד את התורה מחכמתו: 'אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָב לֹא לִמְּדוֹ, וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִים, וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים טז, ז): "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי כִלְיוֹתָי"' (ב”ר סא,א). הרי שלמד תורה וחכמה מחכמתו. (וכן ברמב"ם מובא שאברהם חקר בדעתו והגיע להבנה שיש לעבוד את ה': 'כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה' וכו' [הל' ע"ז א,ג]). לכן גם התשובה היא "וחטאים תרדף רעה", כרמז שעד אליו היה המבול בשל חטאיהם, וכן בזמנו היה את דור הפלגה, וכן את הפיכת סדום, כך שהחטאים רדפו ופגעו קשה בחוטאים. הנבואה זה כנגד יצחק, כיון שהנבואה קשורה לארץ (מו"ק כה,א. מכילתא; שמות יב,א) ויצחק קשור לארץ (ב"ר סד,ג). ותשובת הנבואה: "הנפש החוטאת היא תמות", כעין יצחק שמסר נפשו למות על רצון ה', ולכן בהיפך מזה, מי שחוטא מתגלה אצלו מוות. התורה כנגד יעקב, שבנ"י קיבלו את התורה ("תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [דברים לג,ד]), ותשובתה: יביא אשם, כנגד שאצל יעקב בעקבות שלא שילם את נדרו להקריב באו עליו צרות רבות (' … א"ל הקדוש ברוך הוא: לא הגיעוך הצרות האלו, אלא על שאחרת את נדרך, אם את מבקש שלא יגיעוך עוד צרה, קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר, "אנכי הא'ל בית אל אשר משחת שם מצבה”, אשר נדרת לי שם נדר' [תנחומא "וישלח" סימן ח]), כך כעין רמז ממנו שבקרבנות ניצול מהרעות על מעשיו. גם אצלו לפני הקרבן אמר להתרחק מגילוי חטא, מע"ז שיש תחת ידם משלל שכם: “ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם. ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לא'ל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי" וגו' (בראשית לה,ב-ג), כך כעין רמז להתנתקות מגילוי חטא בהקשר לקרבנות. אולי אפשר שנאמרו שלוש כנגד החלקים הרוחנים באדם – נר"ן: הנפש מחיה את האדם ומפעילה אותו, כנגד זה נאמר ששאלו את התורה, שמצוותיה מתקיימים ע”י מעשי האדם (וכן יש תרי”ג מצוות כנגד אברי וגידי האדם, שמחיה את גופו רוחנית). הרוח מתגלת ברגשות האדם, זהו כעין הנבואה שהאדם מתנבא ומבין כעין בקישור לרגשותיו – מליבו, מה ה' התכוון: 'הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה, ויידע מה הוא' וכו' (רמב"ם; הל' יסודי תורה ז,ו). וכן שורה עליו נבואה בעקבות שמחה, שכך היו מתנבאים: 'כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין. שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה' וכו' (שם,ח) [וכן במהלך הנבואה היו הנביאים (למעט משה) מרגישים רגש פחד: 'כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגים' (שם,יב)]. הנשמה מתגלת בדעת, שזהו ששאלו את החכמה. כך כרמז שבחטא מקלקל מאוד את גילויו בעולם, ולכן לא יכול לכפר סתם כך; אולם הקב”ה מגלה את כח התשובה בעולם. ביר' בגרסתנו מובאים שנים שלא מקבלים את התשובה – החכמה והנבואה. אולי הובאו דווקא שני אלו שיש בהם עונשים, שלא כתורה שזה להביא אשם, ולא עונש קשה שרודפו, ולכן זה פחות חמור ולכן לא הובא. נראה שהחכמה זה כעין גילוי של הדין בעולם שנפסק ע"פ חכמת הדיינים שפוסקים את הדין, ולכן בזה מתגלה: "וחטאים תרדף רעה", כעין שיש כל מיני עונשים שמסורים לבי"ד, ולכן כנגד זה מתגלה בחכמה שעל האדם יבואו כל מיני סוגי רעות. לעומת זאת בנבואה זה כנגד צו הנביאים, שבזה יש דין אחד – מיתה בידי שמים: 'והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים' וכו' (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קע"ב), לכן תשובת הנבואה זהו "הנפש החוטאת היא תמות". אולי הובאו שנים כבא לבטא שגילוי חומרת החטא מתגלה משני צדדים, מצד התורה שבכתב ומצד התושב"ע; ששניהם מגלים הקפדה על האדם על שעבר על מצוות ה' וחטא. החכמה מרמזת על התושב"ע שאותה לומד האדם בחכמה – בסברות וכדו'. הנבואה מרמזת על התורה שבכתב שאותה הוריד משה בסיני, כעין נביא שמתנבא ומביא את דבר ה'. אולי חכמה ונבואה כעין מרמזים על מידת החסד ומידת הדין: החכמה מבינה את הקושי שיש לאדם לשלוט ביצרו, ולכן מבקשת עליו רחמים וחסד; וכן החכמה שלנו מתיישרת ע"י התורה, שהיא תורת חסד: “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו) [זהו גילוי בפס' של החכמה ותורת חסד – שבפיה מתגלה חכמה מתורת החסד שבלשון שבפיה]. לכן העונש הוא "וחטאים תרדף רעה", שתבוא רעה, אבל לא ברור מה היא תהיה. לעומת זאת הנבואה כרומזת על מידת הדין, כעין שנופל על הנביא פחד וירא בנבואתו, ולכן הגילוי בנבואה הוא "הנפש החוטאת היא תמות", שיא החומרה בעונש. אולי גם כרמז שיש שני מקורות לחטאים, כמו שהתפלל רבי אלכסנדרי: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א). לכן רמזו בחכמה כנגד יצה"ר, שהאדם צריך לפעול בחכמה כדי שלא ליפול בידו של יצה"ר. ובנבואה רמז לשעבוד תחת יד הגוים, כמו שהנביאים התריעו שיבוא חורבן. שבשני הסוגים, כשהאדם חוטא יש דין חמור עליו ועל העולם. בגרסת הכת"י (ובמנורת המאור) יש חמשה, אולי זה כרמז כנגד חמשה חומשי תורה (ספר דברים משה אמרו ולכן הוא כעין חריג, כעין כנגד תשובת ה' שלא כמו השאר), כרמז לחומרה בחטאים, שעובר על מצוות ה' שנצטווינו בתורה, ולכן התורה צווחת נגדו (וכל העולם בנוי ע"פ התורה, ולכן גם העונש שבא בעולם כנגדו חמור ביותר): [בכת"י מתחיל בתורה, כך שזה ע”פ הסדר:] תורה כנגד שהעולם נברא ע"פ התורה (ב"ר א,א), שזהו רמז לספר בראשית, והתשובה שיביא קרבן כנגד שבספר בראשית יש הרבה הקרבת קורבנות. נבואה כנגד ספר שמות, שבים סוף ובסיני היה שיא התגלות הנבואה ('"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י; שמות טו,ב]. ובסיני כולם ראו ושמעו את דבר ה'. וכמובן מתן התורה למשה היתה בדרגת נבואה גדולה ביותר), ובו מסופר על מיתת בכורות מצרים וטביעת המצרים בים סוף עונש על חטאיהם, ולכן זהו התשובה: "הנפש החוטאת היא תמות". דוד כנגד ספר ויקרא, שדוד יסד את יסודות המקדש, שהוא ההמשך של המשכן (שזהו כעין שהמשכן היסוד למקדש), שזהו ספר ויקרא שמדבר על עבודת המשכן; ובספר זה מסופר על חטאם ומותם של נדב ואביהוא (ויקרא י,א-ב), ולכן התשובה היא: “יתמו חטאים מן הארץ" (כעין רמז שתם גילויים של נדב ואביהוא בעולם – שלא היה להם המשך, לא היה להם צאצאים). חכמה כנגד ספר במדבר כיון שבזמן המדבר בנ"י התחברו לתורה (תנחומא "בשלח" סימן א), שזהו חיבור של חכמתם עם התורה, שיהיו דבקים בתורה; ותשובת החכמה: "וחטאים תרדף רעה", כנגד שבזמן מדבר נענשו כמה וכמה פעמים. בסוף שאלו את הקב”ה, שזה כרמז לספר דברים, שהוא לקראת הכניסה לארץ, שיש בארץ גילוי של תשובה לה' (שמתחילים לשוב בתשובה, ואז ה' מחזירנו לארץ ובעקבות זה נעשית תשובה שלמה): "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך” (דברים ל,א-ו).