"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב,ו-ז). בהלכה ישנה מחלוקת בין הפוסקים על דין שילוח הקן במקרה ואינו צריך לאפרוחים ולביצים, אלא רוצה לשלח את האם כדי לקיים מצוות שילוח הקן. יש שפסקו שכיון שטעם המצווה היא מרחמים על האם, ממילא אם אינך צריך לאפרוחים אז זהו אכזריות סתם לשלח את האם ולקחתם, ולכן אין לעשות כך (ראה 'בשערי הארץ', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמסביר איך מתיישב עם דברי הגמ' שהאומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך', משתיקים אותו כיון שאין זה רחמים אלא גזרות). לעומתם, היו שפסקו שיש לקיים את המצוה בכל מקרה, לשם קיום המצוה, וחיזקו זאת ע"פ דברי הזוהר: 'וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. אַרְכִין רַבִּי בּוֹן אוּדְנוֹי, וּשְׁמַע הַהוּא קָלָא דַּאֲמַר, חָס עַל דָּא, לָא אֲמַר וְלָא כְלוּם. מַאן דְּחָס, שְׁבַק אִימָּא וּבְנָהָא וְאָזֵיל לֵיהּ. וּמַה דְּאִימָּא מִתָּרְכָא מִן הַקַּן, מַה הִיא אוֹמֶרֶת. אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי, וְהִגְלֵיתִי בָּנַי לְבֵין הָאוּמּוֹת. וְעַל דָּא יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּהָא רַחֲמָנָא לָא אִשְׁתַּכַּח אֶלָא הָכֵי. וְעַל דָּא שְׁכִינָה צוֹעֶקֶת עַל בָּנֶיהָ. הָא כְתִיב, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, תְּרֵין שִׁלּוּחִין, דְּאִינוּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֲפִילּוּ ק' זִימְנִין דְּאִי אַהֲדַר עַל גּוֹזָלֵיהּ גּוֹ רְחִימוּ דִּבְנָהָא, שַׁלֵּחַ אֲפִילּוּ כַּמָּה זִמְנִין' וכו' (זוהר חדש, רות [צד,ב]) [תרגום: וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. הִרְכִּין רַבִּי בּוֹן אָזְנָיו, וְשָׁמַע אֶת הַקּוֹל שֶׁאוֹמֵר: חֲבָל עַל זֶה, לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם. מִי שֶׁחָס, מַשְׁאִיר הָאֵם וּבָנֶיהָ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וּמַה שֶּׁהָאֵם מְגֹרֶשֶׁת מִן הַקֵּן, מַה הִיא אוֹמֶרֶת? אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי בָנַי לְבֵין הָאֻמּוֹת. וְעַל זֶה יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי הָרַחֲמָן אֵין נִמְצָא אֶלָּא כָּאן. וְעַל זֶה שְׁכִינָה צוֹעֶקֶת עַל בָּנֶיהָ. הִנֵּה כָתוּב שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, שְׁנֵי שִׁלּוּחִים, שֶׁהֵם בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח - אֲפִלּוּ ק' פְּעָמִים, שֶׁאִם חוֹזֶרֶת עַל גּוֹזָלֶיהָ תּוֹךְ אַהֲבַת בָּנֶיהָ, שַׁלֵּחַ אֲפִלּוּ כַּמָּה פְעָמִים' וכו']. אולי אפשר ששתי הדעות מרומזות בפרשת שילוח הקן. לכן זה שני פס' כעין רמז שיש בזה שני גילויים. בפס' הראשון כעין הדגש בציפור: "והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים", שזהו גילוי של רחמי האם, שזהו כדעה הראשונה שהיסוד הוא רחמי הציפור, ממילא עדיף כלל לא לקחת. בפס' השני נאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים", שזה נשמע כמו מצוות עשה (שלח תשלח), שיש לעשותה תמיד, ונאמר הטבה ואריכות ימים, כעין רמז שבזה גורם לרחמים על ישראל בגלותם, שזה מביא להטבה, ואריכות ימים כרמז לא"י (להביא לרחמים לקרוב הגאולה, לחזרה לארץ) שדווקא בה יש אריכות ימים (שנאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם" וגו'  [דברים יא,כא. ברכות ח,א]). לכן קודם למצוות שילוח הקן (שזה סמוך לפס' הראשון שרומז לטעם  של צער הציפור) נאמר מצוות לא ילבש: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה", שזה מטעם ניאוף ('"לא יהיה כלי גבר על אשה" - (ספרי, נזיר נט ע"א) שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף' [רש"י]), והניאוף בא מכח משיכה לערוה שזה מרגש טבעי של יצרי האדם, כך שזה מרמז על הטעם של צער הציפור שמגיע מטבע הרגש בחיה. (וקודם לכן מובא דין אבידה והקמה, כרמז להתחשבות באחר, כמו שבשילוח הקן מתחשב בציפור). כך שזה מרמז על היסוד של אי צער הציפור, ממילא מזה גם יוצא שאם לא רוצה את האפרוחים אין לו לשלחה כלל, שזה עדיף שלא לצער כלל. לעומת זאת אחרי שילוח הקן (שזה סמוך לפס' השני שמרמז כדברי הזוהר) נאמר מצוות הקמת מעקה כדי שלא יהיה נזק: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו", כרמז שבשילוח הקן מעלה רחמים על בנ"י בגלות, שבזה ממעט את צרותנו מהמזיקים לנו, שלא יבוא נזק. ונאמר בפס' של מצות מעקה על בניית "בית חדש", כעין רמז להבאת רחמים לגאולה, עד לבניית בניין המקדש השלישי, שיבנה המקדש מחדש (אמנם יש מחלוקת האם יבנה על ידנו או ירד משמים, ראה בהרחבה ב'תורת השבת והמועד' מאמר 'מצות בניין המקדש בזמן הזה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א; אולם גם אם ירד משמים לנו זה יהיה חדש בעולם). [והמצוה שאחר מעקה במניין המצוות זהו קידושין (בספר החינוך - מצות מעקה זה מצוה תקל"ח, ומצות קידושי אשה זה מצוה תקל"ט), כרמז על קרבת ה' ובנ"י כעין אשה ובעלה ('"ביום חתונתו", זו מתן תורה. "וביום שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש' [משנה תענית ד,ח]). (בפס' מצות קידושין נאמר בהקשר לאדם שקידש אשה ואח"כ לא רצה בה, כעין רמז שה' גרשנו לגלות, ונאמר אח"כ שלא יוכל לשלחה: "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" [פס' יט], כרמז לביטול הגלות)].