"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה"

(בראשית א, טז)

ידוע מאמר חז”ל (חולין ס, ב), שהחמה והלבנה נבראו בתחילה שווים, אלא שאמרה הלבנה לפני הקב”ה ואמרה: “אפשר שני מלכים, משמשים בכתר אחד”? ובתשובה לכך אמר לה הקב”ה, לכי ומעטי עצמך. ומאז, הלבנה היא “הַמָּאוֹר הַקָּטֹן”.

וכבר שאלו על כך רבים - ממה נפשך: אם צודקת הלבנה בטענתה, מדוע נענשה ומיעט הקב”ה דווקא אותה? ואם אין אמת בטענתה, ובאמת שני מלכים כן יכולים לשמש בכתר אחד, אם כן מדוע לא השאיר הקב”ה את הלבנה בגודלה המקורי, וישמשו שני המלכים בכתר אחד?

אחת התשובות הידועות היא, שטעותה של הלבנה היא בזה גופא, שראתה את עצמה ואת השמש כ”מלכים”. במקום לראות את עצמה ואת החמה כשליחים שתפקידם לשרת להעניק לעולם, היא רואה את עצמה ואת החמה כ”שני מלכים“, אשר כביכול “מתחרים” על “שלטון” (וממילא “אינם יכולים לשמש בכתר אחד”).

וכך כתב הרב רותם וחניש בספר "רוח אבות": “יש להבין מדוע הקטין הקב”ה את הלבנה? הרי ממה נפשך, אם טענתה צודקת, מדוע היא צריכה להיענש ולהתקטן, וכי אם יש משהו שאינו הגון ואחד מתלונן על כך הוא צריך להיענש? הרי לא המתלונן יצר את המצב או את הפגם הזה. ומאידך, אם הלבנה אינה צודקת בטענתה ואכן אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הרי אין כל צורך למעט אותה, שכן אפשר לשני מלכים, ומדוע איפוא מיעט הקב”ה את הלבנה?"

שמעתי ממו”ר הגר”י כץ שליט”א שהתשובה לכך היא, שבאמת אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, ואם כן הלבנה צודקת בטענתה, אלא שהטענה כלפי הלבנה היא, מי שמך ל"מלך"? הקב”ה יודע שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, ולכן הוא גם לא עשה שני מלכים אלא שני משרתים, שמש וירח, שישמשו את העולם. אולם, מאחר והלבנה מרגישה שהם שני מלכים, אם כך ודאי שאי אפשר שישתמשו בכתר אחד. לכן אמר הקב”ה ללבנה, לכי ומעטי את עצמך. כלומר מה שהקב”ה מיעט את הלבנה, אין זה עונש אלא כורח המציאות שיצרה הלבנה עצמה.

ובאמת, ה”שמש” נקראה בשם “שמש” מלשון לשמש, להעניק, ואברהם אבינו הוא שנתן לה לראשונה שם זה, להוציא מלב הטועים שסגדו לשמש, וכפי שממשיך המחבר שם על פי "המשך חכמה" בפרשת "לך לך": "הנה דע, כי עד אברהם לא נקרא ‘שמש’, רק (=אלא) ‘המאור הגדול’… רק משבא אברהם בארץ ארם בחרן, ולימד כי השמש מוכרח מהיוצר, שתמיד עולה במזרח ושוקע במערב, והוא רק ‘שַמָש’ לשמש פני קונו, קראהו בלשון ארמי ‘שמש’ מלשון ‘יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ' (דניאל ז, י)".

ושכיח הדבר, שאנשים שמופקדת בידם אחריות ותפקיד בעל משמעות, במקום להתמקד בשליחותם ובהזדמנות שניתנה להם להיטיב, להעניק ולשרת, שוכחים זאת ומתמקדים ומתמכרים לכוח ולשררה שנלווים לתפקיד. ואביא כאן את לשונו של אחי דוב נ”י, בספרו “מחר השמש תזרח”: "הלבנה החמיצה את העיקר, היא שכחה שהיא והשמש לא נועדו לשלוט - הן נועדו לשרת".

האגדה החז”לית הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב. כל אדם מוצא את עצמו מול אנשים אחרים שתלויים בו ונתונים למרותו: מנהל, ראש צוות, ואפילו הורה מול ילדיו. על כל אחד ואחת לתזכר עצמו  בכל יום שהוא בא לשרת את העולם ולא לשלוט בו.

רעיון דומה שמעתי מסבי ז”ל בנוגע למשנה בפרקי אבות (א, י), שבה נאמר: "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְֹנָא אֶת הָרַבָּנוּת" - המשנה מלמדת אותנו לאהוב את המלאכה, אבל לשנוא את הרבנות שבתוכה - את הכוח והשררה שמתלווה אליה!

באנו לעולם לשרת ולא למלוך. הגענו לכאן כדי לבצע את מלאכתנו, עלינו להיזהר לבל ניפול למלכודת שאליה נקלע הירח.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/