"ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר. גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני. ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך" (בראשית כג,ג-ו). חז"ל מביאים פס' זה כהוכחה לחמדתו של אברהם אבינו את א"י: '"ואתן לך ארץ חמדה" (ירמיה ג יט). ארץ שנתחמדו לה אבות העולם. אברהם, שנאמר: "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב ט), וכן הוא אומר: "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם" (שם כג ד). ויצחק, (אף הוא נתחמדה לה כשהיה מסתלק מן העולם, מה אמר לבניו: "קברו אותי אל אבותי אל שדה עפרון בן צוחר החתי”) [אף הקב"ה מחבבה לפני יצחק: "גור בארץ הזאת" וגו' (שם כו ג)]. ויעקב כך הוא מצוה: "בקברי אשר כריתי לי בארץ" וגו' (שם נ ה). הוי: "ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים”, ארץ שהיא צביונים של אומות העולם' (תנחומא בובר; הוספה לפרשת שלח, טז). חז"ל מביאים על אברהם ויצחק שני פס', למה לא רק פס' אחד? בפשטות בפס' הראשון באברהם, אפשר שנסע בארץ בשביל למצוא מקום, מי אמר שחיבבה? וכן בפס' השני אולי פשוט היה צריך מקום בשביל קבורת שרה ולא בשל מעלת הארץ? לכן הביאו את שני הפס' שבהם נרמז חיבובו את הארץ, כדי לחזק זאת. וכן ביצחק אולי הוא רוצה ליקבר בקברי אבותיו ולא בגלל מעלת א"י דווקא? וכן בפס' שה' מחבבה בעיניו, מי אמר שיצחק חיבבה? לכן הובאו שניהם לחזק את העניין. אולם נראה יותר שבאו חז"ל לרמוז בכך לדברי ראב"ע: '"ואחרי כן קבר אברהם את שרה" — ומאז נתקיים השדה לאחוזת הקבר לו ולזרעו. ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים' וכו' (ראב"ע; בראשית כג,יט). שכך הבינו גם חז"ל כשדרשו את הפס' שהאבות חמדו את הארץ, ולכן מביאים את מעלת הארץ שיש בה מעלה למתים ולחיים. לכן הפס' הראשון הוא כנגד החיים: “ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב,ט), שהיה נוסע בארץ ומפיץ את האמונה, שלכן קודם לזה נאמר: "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'” (פס' ח), לומר שכל נסיעותיו היו בהפצת האמונה בה' (וזהו עומק דברי רש"י שאומר: '"הלוך ונסוע" – לפרקים, יושב כאן חדש או יותר, ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר. וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים (פי' ירושלים היתה באמצע העולם וסוף ארץ ישראל; כן פי' בישעי') שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של א"י הר המוריה שהיא נחלתו; בב"ר'. שכל נסיעותיו היו לכיון ירושלים למקום המקדש [הר המוריה], שזהו שכל מסעיו היו בהסתכלות של הפצת אמונה והבאת שכינה לעולם, מעין ירושלים שמשפיעה אמונה בכל העולם ["והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג)]). שזהו גילוי מסכת חייו של אברהם אבינו: ' … ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוק אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה' וכו' (רמב"ם; הל' ע"ז א,ג). לכן פס' זה מרמז שא"י היא בעלת מעלה לחיים. הפס' השני הוא קניית מערת המכפלה, שזהו בשביל קבורת שרה, שזה מראה שהארץ חשובה למתים. [אולי גם המעלה לחיים ולמתים רמוז בפס' שאברהם אומר: “גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני", שזהו חשיבות למתים, בשביל הקבורה; אבל גם מתחיל באמירה שהוא גר ותושב ביניהם, שראוי לתת לו בשל שחי ביניהם, כך שזהו כרמז לגילוי של מעלת החיים (שמבקש כעין בשביל המצאותו עמהם, שזהו בחייו). ואף בני חת עונים לו: “שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך”, שרוצים לתת לו את חלקת הקבר שבארץ, בשל חשיבותו של אברהם כנשיא אלקים עליהם, כך שזה כרמז לחשיבות א"י לחיים (שבזמן חייו הוא נשיא אלקים עליהם)]. כך גם בפס' של יצחק: הפס' “גור בארץ הזאת” מרמז על החיים, על העשיה בעולם (שזה כשחיים), שהפס' אומרים: “וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" וגו' (בראשית כו,ג). שיגור בארץ וישכון בה, שזה מרמז על עשיה: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" - עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א: "שכון בארץ", שכן את השכינה בארץ' (ב”ר סד,ג). וכן במשפט: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", זה ודאי נאמר על זמן חייו. והפס' שמבקש שיקברוהו במערת המכפלה, זה במיתתו. ביעקב מביאים רק פס' אחד שמדבר על מיתתו, אולם בזה עצמו יש גם כרמז לחיים, שהסיבה שלא רוצה ליקבר במצרים היא בשביל לימוד לאנשים החיים: 'מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים? כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו' (משנת רבי אליעזר,יט), כך שבזה עצמו גם רמז לגילוי מעלת הארץ אצל החיים; שירצו את הארץ. אולי אפשר שבעומק המדרש גם רומז שא"י מתגלה כעוה"ב, ולכן מביאים שני פס', לחיים ולקבורה כשאדם עולה לשמים, כעין רמז לקשר ביניהם, שגם בעוה"ז בחיים יש מעלה כעין המתגלה בקבורה שזהו עוה"ב. וזהו כמו שאומר הראב"ע בקניית שכם: 'והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק העולם הבא' (ראב"ע; בראשית לג,יט). אולי זהו שהפס' בירמיהו שממנו דרשו, אומר: “ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים ואמר אבי תקראו [תקראי] לי ומאחרי לא תשובו [תשובי]” (ירמיהו ג,יט). שפירושו: '"ואנכי אמרתי" - מתחילה כשלקחתיך לי לעם אמרתי בלבי באיזה ענין אשימך בין הבנים ודומה להם, ר"ל להיות דומים למלאכי מעלה הנקראים בני אלקים, כמ"ש "ויבואו בני האלקים" (איוב א). "ואתן לך" - ולזה נתתי לך ארץ חמדה נחלה מפוארה לכל צבאות הגוים כי כולם משתוקקים ומתאוים לה ומפארים אותה, על כי הוא מקום השראת השכינה, והוא מבוא גדול לירא את ה' להיות כמלאכי מעלה' וכו' (מצודות). שזהו כרמז שא"י היא מקום השראת השכינה, מעין עוה"ב, ולכן אנו בה כעין מלאכים שמימיים, שזהו כמעלת האדם בשמים בעוה"ב. אולי זה רמוז בדרשת חז"ל על הפס' הזה: 'ד"א: "ארץ חמדה", רבנין אמרי: ארץ שנחמדו לה אבות העולם. אברהם, שנאמר (בראשית יב, א): "לך לך מארצך". יצחק (שם כו, ג): "גור בארץ הזאת". יעקב (שם מז, ל): "ונשאתני ממצרים". ולמה הם מתחמדים לה? אמר רשב"ל: מפני שהם חיים תחלה לימות המשיח' (שמו”ר לב,ב). כך שיוצא שלעתיד לבא מתגלה בא"י תחילת התחיה בעוה”ב, כך שמלמד שבא"י יש כח של גילוי מעלת העוה"ב, שזהו שיש מעלה לא”י כעין חלק בעוה”ב (גם עוה”ב של הנשמות, וגם עוה”ב שלעתיד לבא).