"וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת. ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (בראשית כד,יז-כ). מרן גדול הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א (ב'מעשי אבות -א', 'המבחן של רבקה') עומד על כך שלהבדיל מדברי אליעזר שאומר שהנערה תאמר: “שתה וגם גמליך אשקה" (פס' יד), רבקה אומרת שתשקה אותו, ואחרי שגמר לשתות אומרת שתשאב גם לגמליו, מדוע עשתה כך ולא ואמרה לו כמו דברי אליעזר, שכך היה לכאורה צריך להאמר בפשטות? ומביא כמה פירושים: א. 'וטעם שלא אמרה תכף ומיד "גם לגמליך" וגו׳, לתוספת וותרנות נתכוונה הצדקת. שאם היתה מקדמת לומר גם לגמליך וגו׳ קודם שישתה הוא, יש מקום לו למהר להקל טורחה, כיון שעוד לה טרחת הגמלים. מה שאין כן קודם שתודיעהו, יחשוב כי הוא זה כל הטורח וישתה כחפצו לאט לאט, ואחר ששתה תיכף אמרה "גם לגמליך" וגו׳' (אור החיים; פס' יח). ב. 'הרי לפנינו דוגמא לאחת ממידותיו האופייניות של גומל החסד האמיתי, סימן מובהק לאשת החיל היהודית. אילו אמרה רבקה מיד את מה שהיה בדעתה לעשות לבסוף, הייתה מראה עצמה כפטפטנית המתפארת במעשיה הטובים. אך היא המתינה עד לאחר שהעבד סיים לשתות, ואז הציעה לשאוב מים גם לגמליו' וכו' (רש"ר הירש; פס' יח). ג. '"ותכל להשקותו" – היא דקדקה בדברי׳ ולא אמרה כמו שאמר העבד שתה וגם גמליך אשקה במאמר אחד, כי בזה תשוה אותו לגמלים - שתה אתה והגמלים, לכן פסקה ואמרה שתה אדוני לבד, ואחר שעה אמרה גם לגמליך אשאב. גם שינתה ולא אמרה גם לגמליך אשקה כדי שלא להשוותו בשום ענין עם הגמלים, כי שתייה והשקה א׳ הוא, לכן אמרה לגמליך אשאב (ר״י אדרבי)' (הכתב והקבלה; פס' יט). אולי אפשר שמעבר לעניין כשלעצמו (שעשתה בצורה נכונה ביותר), יש בזה גם גילוי שהיא ראויה לבית אברהם, שלכן מיד נאמר: "והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" וגו' (פס' כא), שבפשטות הכוונה שהשתאה האם הצליח למצוא, האם היא ראויה כמו שביקש שתוכח כבעלת חסד ולכן ראויה לבית אברהם, כמו שתכנן בתפילתו; אולם אולי גם בעומק נרמז שראויה לבית אברהם כמו שנשלח לשם כך, ונאמר לו שלא לקחת מבנות כנען, ולכן במעשיה רואה שמתקיים בה שאינה כבנות כנען. שאברהם לא רצה לקחת מבנות כנען, והעמידו זאת מכמה טעמים, ביניהם: א. בשל שראוי לקחת קודם ממשפחתו הקרובה לעשות עמם ההטבה: ' … אמר אברהם: הואיל ואני מגייר אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל; ולא עוד אלא שהן קרובי תשובה. מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו שלאדם קרובה לקרוביו ואם יש לו עושה בטובתך, וכן הוא אומר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח ז)' (מדרש הגדול; בראשית כד,ד). ב. בשל הקרבה למשפחתה שתשפיע עליה: ' … אך השפעת אשה כנענית על בני תהיה גדולה עוד יותר מכיון שאנכי יושב בקרב הכנענים, ועל כן תוגבר ותחוזק השפעתה על ידי קרובי משפחתה וחברותיה' (רש"ר הירש; בראשית כד,ג). ג. בנות כנען היו מושחתות במידות, שזה דבר שממשיך בצאצאים (מלבי"ם; שם [ומקורו בדרשות הר”ן]). לכן נראה שמעשיה של רבקה הוכיחו על מעלתה הגדולה והדגישו שהיא במיוחד אינה כבנות כנען. הטעם של האור החיים (לנוחותו שלא ימהר) מרמז כנגד המדרש הגדול, שזה קשור לדאגה לאנשים הקרובים יותר שהם ראויים להקדמה בדאגה, שכך היא דאגה לנוחותו של אליעזר לפני הגמלים. הטעם של הרש"ר הירש מרמז כנגד הטעם שלו בבנות כנען (שמשפחתם תשפיע עליהם), שזהו שהתגלה בה מעלת הצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה, ולא התרברבה במעשיה, שלא כמו מה שנעשה בדר"כ שכך גם מן הסתם נעשה במשפחתה, ולכן מוכח שאינה מושפעת לרעה ממשפחתה. ואכן במשפחתה לא נעשה כך, אלא מתגלה בלבן שרץ והתרברב במה שעשה: “ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים" (פס' לא) [שלא אמר כללית שפינו אלא מדגיש שזה הוא עצמו], וכמו שדיברו לאליעזר בחיוב אבל למחרת ניסו למנוע ממנו לקחת את רבקה (פס' נה). הטעם של הכתב והקבלה שזה בשביל כבודו, שזה מעלה את חשיבות החסד שעושה, מתגלה כנגד הטעם של המלבי"ם שבנות כנען מושחתות במידות. בפס' סז נאמר: “ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה" וגו'. מביא רש"י: '"האהלה שרה אמו" – ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו; כלומר: ונעשית דוגמת שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל; ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר)'. אולי בפס' נאמר שהביאה לאוהל, ובזה נרמז שחזרו שלושת הדברים, ונאמר מיד שלקחה לאשה; אולי זה כרמז שבדברים אלו התגלה כהדגשת אברהם מה למצוא בזיווג ליצחק לאשה: נר דלוק שמאיר לסביבה, כרמז לאדם (“נר ה' נשמת אדם" [משלי כ,כז]), שזהו כרמז שלאדם יש קרובים וראוי שישפיע הארת הטוב אליהם תחילה (שזהו כמדרש הגדול). ברכה מצויה רמז להכנסת האורחים, שזהו חסד ומידות טובות (כמלבי”ם). ענן על האהל מרמז על השראת שכינה ועל הבית (האהל) כסימון מקומו במיוחד ע”י הענן (להבדיל מהסביבה שהענן לא שם), כרמז לקדושה שחלה בבית ולא מושפעת לרעה מהסביבה (כרש"ר הירש). אולי גם כנגד דברי רבקה, שהטעם של האור החיים מתגלה בנר דולק, שהאור מביא נחת לאדם (להבדיל מהחושך שאז האדם לחוץ), שזהו שבדבריה גרמה לו להיות רגוע בשתייתו. הטעם של הרש"ר הירש, משום אמור מעט ועשה הרבה, זהו ברכה בעיסה, כרמז שכך התגלה גם בהכנסת האורחים של אברהם, שאמר שיתן להם מעט, רק לחם: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (בראשית יח,ה) ובפועל עשה הרבה (ב"מ פז,א); לכן אמור מעט ועשה הרבה מתגלה בעיסה שמתברכת (כנגד שאמר שיתן עיסה – לחם, והביא הרבה כברכה שמתברך). הטעם של הכתב והקבלה, שלא להשוות אדם ובהמה, זהו בענן על האהל, כרמז שלאדם יש מעלה רוחנית (כעין ענן שכינה), להביא שכינה לעולם, דבר שאינו קיים בבהמות (ואף הבאת שכינה זהו מעלת ישראל שהם בדרגה של מעל מדבר, כמו שמדבר מעל דרגת החי ולכן הפרידה ביניהם). מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות', שם) מביא שאפשר שהנר הדולק כנגד המנורה, והעיסה כנגד לחם הפנים, והענן כרמז לשכינה ששורה באה"מ; כרמז שבאהלם היתה השראת שכינה כעין באוה”מ. במדרש מובא בנוסף: 'כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה' (ב"ר ס,טז). אולי זה כרמז שבהיכל היה גם את מזבח הקטורת, ובסממני הקטורת היה גם חלבנה שריחה רע, כרמז לרשעים שמשתפים אותם: 'א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת' (כריתות ו,ב). שזהו כרמז שהדלתות פתוחות להכניס אנשים תחת כנפי השכינה, להצטרף לבית אברהם, כמו שנותנים לרשעים פתח להצטרף אלינו בתענית.