חנוכה קשור בפנימיותו לחג סוכות, שהוא בא מכוחו כמו שמביא השפת אמת (חנוכה; תרמ"א. ראה בהרחבה 'לזמן הזה', כסלו, 'חנוכה וסוכות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי כרמז בזמנים שמובאים במדרש: 'מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום' (ב"ר כב,ד). אמנם נאמר למ"ד שבתשרי נברא העולם שהבל היה קיים מסוכות ועד חנוכה, אולם אין הכוונה שנולד בסוכות ומת בחנוכה, שהרי בהמשך נאמר שלכו"ע חי לא יותר מחמישים יום, אלא הכוונה שחי בתקופה שבין הזמנים האלו; כמו שפרש"י: 'והאי דקאמר מן החג ועד חנוכה לאו דוקא נקט חנוכה, אלא מפני שזמן קצוב הוא'. (אמנם ברש"י שמובא בעץ יוסף ובמתנות כהונה מובא שהסביר שזה לאו דווקא נ' יום אלא יותר; אלא שזה דחוק, שאם כן אז למה בכלל לומר נ' יום?). אולי בא המדרש לרמז כאן בעומק שיש קשר בין סוכות וחנוכה, שלכן נקט את שניהם ולא רק אמר שחי מסוכות לא יותר מחמישים יום; שהרי לכאורה יש הרבה יותר ימים עד חנוכה (כך שמה שייך לציינו בכלל?), אלא בכוונה נקט חנוכה כדי לומר שיש קשר בין הזמנים של סוכות וחנוכה, והבל התגלה בהם. אולי בזה מובן שמקשה המהרז"ו: 'מן החג ועד החנוכה. זה צע"ג שהרי בסימן ב' אמרו שביום שנבראו הוציאו תולדות, וא"כ היה מראש השנה עד החנוכה, שאדם נברא בר"ה, וחג מאי בעי הכא? וא"כ חי חודש תשרי חשוון וכ"ה מכסליו! ולמאן דאמר מניסן, הרי חיה מניסן עד עצרת ס"ו יום ואיך אומר לד"ה נ' יום? ומלבד זה איני יודע דרך לדרשה זו איך דורש "קץ הימים" על עצרת וחנוכה' וכו'. אולי אפשר להסביר שהמדרש לא בא לומר שנולד בסוכות או בפסח (אלא נולד בר"ח), אלא בא לומר שעיקר חייו היו בתקופה של בין החגים הנ"ל; שכך מתגלה בהקשרם על גילויו בעולם. ולכן רמזו זאת ב"קץ הימים" (בראשית ד,ג [שבזה מתחיל המדרש]) – כרמז שמדובר על זמן שיש בו קשר להתחלה וסוף, שזהו קץ הימים שנחשבים קשורים ביניהם; שזהו פסח ושבועות שהוא עצרת של פסח (כעין מכח פסח) וסופרים עד אליו בספירת העומר, כך שזהו גילוי של התחלה וסוף; וכן סוכות וחנוכה שהוא כעין בא ומתגלה מכוחו (כעין עצרת שלו); ולכן גם נרמז שחי נ' יום כרמז לעצרת שהיא ביום החמישים (שהספירה ביניהם נאמרה במפורש בתורה, ולכן למדו כולם שמרמז בעניין "קץ הימים" שנספרים, שזהו נ' יום, בעצרת, שבו מפסיקים לספור. שזה מרמז על כך שחי לא יותר מחמישים יום לכו"ע. אולם חלקו באיזה תקופה זו היתה, כל אחד ע"פ העמדתו מתי נברא העולם, שממילא גם לומד על איזה חגים יש אז שיש ביניהם קשר כעין המשכיות). שזהו שנרמז בפס' שכעין התגלה בו הקשר של בין החגים הנ"ל (שלא היה עד שבועות או חנוכה, אלא רק נרמז על חייו שהיו קשורים בזמנים אלו). (המהרז"ו מביא אח”כ שבתנחומא [בראשית סימן ט] נאמר שהיו בני ארבעים. אולי אפשר לתרץ בין המדרשים, שבלידתם היו כעין בני ארבעים, שלזה רומז הפס' כעין אבשלום. או שמה שנאמר כאן שלא היה יותר מחמישים יום הכוונה מצד הגילוי בלוח השנה, אבל בפועל חי ארבעים שנה, אולם בתאריך לידתו ומותו מתגלה כעין לא יותר מחמישים יום ביניהם שהיה בעולם, שזה מרמז על גילויו שגילה בעולם). הבל היה רועה צאן, כעין אבותינו שהיו רועי צאן, ובצאן מתגלה מי ראוי להנהיג את ישראל (כעין אבותינו שהיו רועי צאן, והם בראש בנ"י, שיש כעין קשר בין רועי צאן וישראל), וכך נבחן לדוד (' ... ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (תהלים יא ה) "ה' צדיק יבחן"; ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן". מהו "ממכלאות צאן”? כמו (בראשית ח ב) "ויכלא הגשם", היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו"' [שמו"ר ב,ב]). לכן בהבל יש כעין רמז לכלל ישראל (כעין אבותינו שמהם כלל ישראל) ולמלכות (כמו שהתנסה דוד), שזהו כרמז שהחשמונאים מלכו והנהיגו את כלל ישראל, שהחזירו את ישראל לאביהם שבשמים. (והבל התגבר על קין בהתחלה, שהיה גיבור יותר: 'אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֶבֶל הָיָה גִּבּוֹר מִקַּיִן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיָּקָם", אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. אָמַר לוֹ: שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם מָה אַתְּ הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא? נִתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים, מִיַּד עָמַד עָלָיו וַהֲרָגו' [ב"ר כב,ח], כעין שישראל התגברו על היוונים הרבים, כעין שהיו חזקים יותר). הבל נרצח ולא נשאר ממנו זרע, שכך גם קרה לחשמונאים שמתו עד שלא נשאר מהם זכר (קידושין ע,ב). הבל וקין רבו על מקום המקדש: 'רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין? אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, וְזֶה אוֹמֵר: בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה", וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ג, יב): "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", וּמִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" וגו'' (ב"ר כב,ז), כעין שישראל ויון רבו על השליטה בארץ, וכשישראל כבשו את מקום המקדש מהיוונים קבעו את חנוכה (שהרי עדיין לא כבשו את כל הארץ והמלחמות עוד המשיכו); והבל היה צדיק וקין רשע, כעין שישראל טהורים ויון רשעים (וקין הקריב קורבנות שלא כראוי, שכך היוונים גזרו להקריב לע"ז). והנה בהבל התגלה גילויו בעולם מסוכות עד חנוכה או מפסח עד שבועות, שזה מרמז על מהותו, כעין שישראל קדושים וזה מתגלה ע"י חירות פיזית שאז הצד הקדושתי שלנו יכול להתגלות בשלמות, שזהו פסח (חירות גשמית) ושבועות (קבלת התורה), כך זה מגלה גם על הזמן של מסוכות עד חנוכה שיש בו גילוי של חירות גשמית ורוחנית, ולכן יש ביניהם חמישים יום, שזהו כעין הזמן לקבלת התורה. כך בסוכות מגלים כנגד זמן המדבר (שישבו בסוכות) שזהו שה' הגן עלינו פיזית, וכן סוכות זה כנגד הזמן של כיבוש הארץ (הרוקח, סימן ריט) שזהו דגש על הצד הגשמי-לאומי, וחנוכה זהו הזמן בו סיימו לבנות את המשכן (ילקו"ש נ"ך רמז קפ"ד), שזהו גילוי של הצד הרוחני. שכך התגלה אצל החשמונאים שגילו את הצד הרוחני, שהשתחררנו משעבוד יון, וכך התגלה הצד הרוחני שיכולנו לקיים תו"מ.

אולי אפשר עוד שגילוי חנוכה שהמנורה האירה בנס, קשור לגילוי האור שמתגלה בסוכות בדבר נס, שהיה מאיר לכל ירושלים: 'מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין, ובהן היו מדליקין, ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה' (משנה; סוכה ה,ג). 'ולא היה חצר בירושלים. תנא: אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה' (סוכות נב,ב-נג,א). כך בנס המנורה, שדלקה בנס, היה כעין רמז לנס שהיו אותן מנורות של בית השואבה מאירות הרבה יותר מטבען. והנרות נעשו מבלאי בגדי הכהנים, כעין שבמרד החשמונאים כל הכהנים בני חשמונאי מתו (כעין בלאי בבגד, שזה כעין שהבגד מת); וגם כרמז במסופר: 'ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן מטילין לכל ספל וספל' (משנה; סוכה ה,ב). שילדי פרחי כהונה כעין רמז לבני מתתיהו, שהם נלחמו במסירות נפש כדי להאיר את אור הקדושה, היפך מגזרות יון שהיו גילוי של חושך ('"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' [ב"ר ב,ד]), וזהו גילוי של ארבע (ארבעה ספלים, סולמות, ילדים) כרמז לגילוי שם ה' בעולם, שם הויה שהוא בן ארבע אותיות, שכך האירו החשמונאים את אור שם ה' בעולם (ו-120 לוג כעין רמז לחיי משה שהיו 120 שנה, והוא הביא את התורה שבה אנו מגלים את שם ה' בעולם [לכן על שלושה דברים נאמר שהיו ארבעה, כרמז לשם 'משה' שהוא בן שלוש אותיות (ושלוש כפול ארבע זהו י”ב, כרמז ל-120); ואולי 'ספל' האות האחרונה היא ל' שבהגדלה בגימטריה (מעשרות למאות) זהו ש'. 'סולם' האות האחרונה היא מ'. 'פרחי כהונה' האות האחרונה היא ה'; שכך יוצא אותיות 'משה']. אולי גם זהו ארבע של שלוש, כרמז בארבע לארבעים שנה [בהגדלה בגימטריה], שזה היה שליש מחיי משה, ולכן נרמז בשלוש כרמז לשליש; שכשהגיע לשליש האחרון של חייו [בהיותו בן שמונים] קיבל את התורה, ואותה לימד במשך ארבעים שנה [שזהו שליש חייו]). האור הזה האיר בירושלים כעין שהחשמונאים כבשו את ירושלים ואז נעשה נס המנורה, וגם במנורה היה גילוי כמו במנורות בית השואבה, שאור המנורה האיר את חצרות ירושלים: 'אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מַדְלִיקִין הַמְּנוֹרָה, כָּל חָצֵר שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם הָיְתָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְאוֹרָהּ' (תנחומא "תצווה" סימן ג [וזה קשור לגילוי הארה על טבעי, כמו שזה נאמר בתנחומא בהקשר לכך שהמנורה דלקה הרבה מעבר לזמן הטבעי של השמן, שכעין דלק לכל השנה: 'אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הָיָה בַּמְּנוֹרָה. מִשֶּׁהָיוּ מַדְלִיקִין אוֹתָהּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הָיְתָה מִתְכַּבָּה עַד שָׁנָה אַחֶרֶת'. שאולי רמזו בזה לקשר לנס חנוכה שדלק מעבר לזמן]), שזהו בחנוכה גילוי של הניצחון ונס פך השמן (שכבשו את ירושלים ונעשה הנס במנורה), ודומה בגילוי לנעשה בסוכות (בבית השואבה), שיש קשר ביניהם (בין סוכות וחנוכה). נס המנורה הכריז שהניצחון היה מה' שנתן כח לחשמונאים, שזהו גילוי שכינה בנו, לכן זה דומה לבית השואבה שמשם היו שואבים רוה"ק: 'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם (ישעיהו, יב) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"' (יר' סוכה ה,א), שרוה"ק באה מהשכינה, וזהו שורש חנוכה; וכן נאמר בפס' “ממעיני הישועה", שיש בזה גילוי ישועה (כמו בחנוכה), שזהו כוונת הפס' שם שנגאלים מצרה בשביל להראות כח ה', וכך היה בחנוכה שנגאלנו מצרת היוונים בכח ה' שגאלנו מהצרה ובזה התגלה יד ה', אותה אנחנו מפרסמים בחגיגת חנוכה: “ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני. הנה א'ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת י'ה ה' ויהי לי לישועה. ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו הזכירו כי נשגב שמו" וגו' (ישעיהו יב,א-ד). '"כי אנפת בי" - והגליתני וכפר גלותי עלי ועתה נרצה עווני וישוב מעלי אפך ותנחמני בהבאת הטובה. "הנה א'ל ישועתי" - הואיל ועמי א'ל ישועתי אשכון בטח ולא אפחד עוד. "כי עזי" וגו' - העוז והשבח של המקום היה לי לישועה, ר"ל: התשועה היתה למען הראות חזקו ולמען אזמר בשבחו. "ושאבתם מים בששון" – ר"ל: כמו השואב מים מן המעין הנובע הנה שואב הוא בששון כי לא ידאג פן יכלה המים, כן תשאבו בששון את הישועה ממעיני הישועה כי לא תופסק התשועה כי יד ה' לא תקצר. "ואמרתם" - תאמרו זה לזה דרך זרוז. "הזכירו" - היו מזכירים זה את זה שבחי המקום, כי נשגב שמו ומהראוי אם כן להזכיר שבחיו. "הודיעו" - לפרסם הנס' (מצודות). בשמחת בית השואבה בתי ירושלים האירו מהמנורות, כמו האור שהוא ביטול חושך היוונים, שנעשה בהוצאתם מירושלים, ובהמשך מכל א"י שפסגתה ירושלים (שהיא שורש כל א"י). והאירו המנורות עד שאפילו 'אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה', שיש בזה גילוי לחנוכה שהאיר לאשה (מעבר לפשט שהיא זו שבדר"כ היתה בוררת חיטים ולכן נאמר שלה הם האירו), שאחת מהגזרות הקשות של היונים היתה שכל הנשאת תבעל להגמון תחילה (מגילת תענית; י"ז אלול [וזה היה כבסיס של המרד]), שזהו שאשה נקראת בית כיון שהיא עיקר הבית ('אשתי ביתי - שהיא עיקר של בית' [רש"י; שבת קיח,ב]), ולכן רמז בהארת הבתים כרמז להארה - ביטול חושך יון שהיה קשור באשה (בגזרת תבעל להגמון). ובוררת חיטים שבזה כעין עיקר כח דעת האדם (שלכן למד ר”י שעץ הדעת היה חיטה): 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). שכך ברירת חיטים לתיקונם זהו כעין תיקון של עץ הדעת, שכך רמז שמתקנים את הדעת מההשפעה היוונית שחדרה לישראל בזמן החשמונאים (שרוב ישראל התיוונו. וכן מגלה על תיקון הדעת, שלא לחשוב שאנחנו ניצחנו רק מכוחנו, אלא ניצחנו מכח ה' שנתן לנו כח גבורה כדי לנצח) [וכמו שאשה היא שהחטיאה את אדם, כך כאן התיקון כעין נרמז באשה שמתקנת את הצריך תיקון]. וזהו גילוי של השכינה, שזהו גילוי שם ה' בעולם, היפך מחטא עץ הדעת שחטאו בכעין ראיה שה' לא נמצא ויודע, שלכן חטאו ואח"כ התחבאו; וזהו גילוי בירושלים, שהיא פסגת א"י, שבא"י יש את עיקר שכינת ה' בעולם, וממנה מגלים את גילוי שם ה' בעולם. אולי כרמז שבפס' של שבעת המינים שמגלה על שבח א"י (ומרמז על השראת השכינה שמשפיעה בארץ [ראה בב”ח; טור או”ח סימן ר”ח]; כעין כמו שהתגלתה השראת שכינה בבית השואבה בסוכות וכן התגלה רמז לשכינה אצל החשמונאים בנס פך השמן, ובשניהם יש קשר לכיבוש הארץ), הוא מרמז על קשר בין סוכות וחנוכה ששניהם קשורים לא"י, וסמוך ל"ארץ" בפס' יש שנים (שבפס' יש שני "ארץ"): "ארץ חטה … ארץ זית שמן" (דברים ח,ח). כרמז לגילוי של שני זמנים שבהם מתגלה מעלת הארץ בידנו – שזהו בסוכות (שבה רמז כנגד שישבו בסוכות בכיבוש הארץ) שבה היה אור (בבית השואבה) וראו עד כדי לברור חיטים, שזהו "חטה", ובהמשך בזמן השני שבעקבותיו זהו חנוכה שהיה בו נס בשמן, שזהו "זית שמן". וכמו שבמדבר (שסוכות כנגד זמן המדבר - סוכות המדבר) כולם ראו את יד ה' בגלוי, שהיה עמוד האש שזה דבר על טבעי שהאיר להם, ומקורו בגילוי שכינה, כך גם במלחמה על א"י של החשמונאים ראו בנס המנורה גילוי על טבעי שה' מאיר להם את המציאות, בגילוי שכינה, וזה הראה את השגחת יד ה' עליהם, שעזרה להם לנצח, כמו שבכניסה לא"י מהמדבר (שגם זה נרמז בסוכות) ה' עזר להם לנצח את אויביהם.