"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה"

(בראשית מט, ט)

כאשר אנו נמצאים בזמנים של שמחה והצלחה, אנו נמצאים גם בשיא הכוח החיוני והנפשי. אך מה קורה כשאנחנו בזמנים של נפילה וקושי, כשצריך לבקש סליחה במקום לתת מחמאה? מהי העוצמה שלנו בזמנים אלו?

התשובה היא שבזמנים של קושי אנו יותר חלשים ונרפים, הדיבור שלנו נשמע יותר בקול ענות חלושה.

לדוגמא, זהו בדיוק הפער בין הששון, המרץ והזריזות שיש בפרסום כתבה עסיסית על פלוני - ובין היגעות, החולשה והרפיון כאשר מתברר שהכתבה לא נכונה וצריך לפרסם הודעת התנצלות. היא תמיד תבוא מאוחר, ובקטן ובדרך כלל בדף האחורי.

אצל יהודה לא היה כך. יהודה הוא "כְּאַרְיֵה". על כוחות ההובלה, הנחישות והגבורה שלו כבר עמדנו בפרשת ויגש כאשר הוא לא חשש להסתער על יוסף, המשנה למלך, על מנת להציל את בנימין.

אבל יהודה לא רק מסתער כְּאַרְיֵה, הוא גם נופל כְּאַרְיֵה. גם בזמנים שהוא נכשל מתברר שיהודה הוא אריה. הוא מסתער על התיקון והתשובה באותה עוצמה שבה הסתער על יוסף, המשנה למלך.

וכך כתב ה"שפת אמת" ("שפת אמת", תרנ"א): "בפסוק 'כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה', אמר מורי זקני ז"ל, כי כוחו של יהודה אפילו בשעת שִׁפְלוּת שהוא שוכב הוא כארי ולביא, שכן היה במעשה תמר שהוֹדָה ולא בּוֹש, ומזה נבנה המשיח... והוא באמת מִדַּת הַהִשְׁתַּווּת שהוא בחינה גדולה מאוד להיות שווה בשעת הירידה כבשעת העֲלִיָּה".

בפרשת וישב, במעשה תמר (בראשית לח, כו): "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי", יהודה עושה את התיקון בקול, במאמץ, בפרסום. הוא לא מפטיר סליחה רפויה או מתנצל על חוסר ההבנה שנפלה בדבריו, "שהוצאו מהקשרם". יהודה אומר "טעיתי", ולא רק "טעיתי", אלא "צָדְקָה מִמֶּנִּי", ולא רק "צָדְקָה מִמֶּנִּי", אלא בתוספת הנימוק "כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי". ולא רק שהוא אומר זאת בליבו, אלא גם ברבים. כי צריך לתקן, ותיקון עושים כמו אריה. באותה עוצמה ובאותו כוח שהסתערת על דברים אחרים שלא היו כישלון.

ה"שפת אמת" קורא לזה "מִדַּת הַהִשְׁתַּווּת". מידה זו היא נחלתם של יחידי סגולה, שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא לעשות את רצון ה' יתברך, אם זה בתפקיד המנהיג, שמוביל רבים אחריו, או בתפקיד זוטר שאף אחד לא רואה. הסתערות להצלת אח חטוף מיד שליט אכזר, או הודאה בכישלון עצום מול אנשים רבים - הכל שווה בעיניהם. את שניהם הם יעשו באותה עוצמה ובאותו חשק - כי אותו רצון ה' שאמר ליהודה להסתער ולהציל את בנימין, הוא אותו הרצון שקורא ליהודה להודות ולתקן.

זו תופעה מופלאה ששייכת לאנשים גדולים באמת, שמִדַּת הַהִשְׁתַּווּת קיימת בהם. הם אינם מתפעלים מ"מה נחשב", אלא מעניין אותם רק "האם זה רצון ה'?". ואם התשובה חיובית, הם יעשו כל מה שיידרש מהם.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על פרשת השבוע"