נאמר בתורה (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", כלומר צריך לשנן וללמד את התורה לדור הבא.

מפרש הזוהר הקדוש (מתורגם): "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ - להנהיג את עצמו בביתו בדרך ישרה ובדרך תקינה, שילמדו ממנו בני ביתו להנהיג עצמם בנחת ובשמחה, ולא יטיל פחד בבני ביתו יותר, וכל מעשיו בביתו בדרך תקינה" (ואתחנן דף רסג).

הזוהר הקדוש מפרש את המילים: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" כפשוטם, כלומר האופן שבו אדם יושב בביתו זהו הדרך בה הוא מלמד את בניו את התורה. הדוגמא האישית שבני ביתו רואים ממנו, בדרך בה הוא מדבר, חי, מתבטא, אוכל ועושה כל מעשיו בבית - זו הדרך שבה הם לומדים את תורתו.

מכאן אנו לומדים את הכלל הגדול (ברכות ז, ב): "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", ומכאן נבין כמה אחריות יש לנו במעשינו ובהתנהגותנו, כיוון שכל התנהגות של אדם, בביתו בפרט, הינה בכלל מצוות תלמוד תורה לבני ביתו, שצריך אדם לדקדק להעביר את המסר בצורה הטובה ביותר.

"ותן חלקנו"