בתור החידוש הראשון שאני מעלה-בחרתי להעלות אחד שמשלב מקורות מתחילת וסוף הש"ס ועוד כמה באמצע.

אשמח לקבל הערות כיצד לשפר את הצורה והסגנון.

ברכת ה' עליכם.

הגמרא בנדה דף כ' עמוד ב' מספרת על ר' חנינא שהיה מומחה גדול בראיית דמים באשה. אין זו אותה מומחיות שיש היום לגדולי הדור- להבחין האם בכלל יש דם בעד, אלא הייתה להם את היכולת להבחין בין דם היוצא מהרחם לבין דם מכה היוצא ממקום אחר. כלל מסור בידינו: דם היוצא ממקור הרחם טמא, וכל שאר הדמים טהורים. יכולת זו משמעותית מאוד- גם מבחינת טהרת אשה לבעלה- מה שמאפשר להם להיות מותרים זמן רב יותר ולהרבות בפרייה ורבייה(וכידוע שעל כך נתבע יהושע שהלין את העם במלחמה למרות שאין עושים מלחמה בלילה-ובכך ביטלם מפרייה ורבייה. על כך הוא נענש שלא היה לו בן[1]), וגם מבחינת הלכות טומאה וטהרה- אם האשה נגעה בכלי או במאכל מסויים- האם יהיה טמא או טהור.

לרבי חנינא היו שני תלמידים גדולים: רבי יוחנן ורבי אלעזר. שניהם ניסו בתחילה ללמוד מרבי חנינא את המיומנות המיוחדת הזאת, אך לא שניהם הצליחו:  ר' יוחנן אמר שחכמתו של ר' חנינא גרמה לו שלא יראה דמים, כיון שמה שהיה מטהר-ר' חנינא היה מטמא. ומה שהוא היה מטמא-ר' חנינא היה מטהר. לעומתו ר' אלעזר אמר שענוותנותו של ר' חנינא גרמה לו שיראה דמים, שכן אם ר' חנינא, שהיה עניו גדול, הכניס עצמו לספקות וראה דם-הוא שאינו עניו כמותו, לא כל שכן שיראה דמים? ובאמת בהמשך העמוד מובא שר' אלעזר היה "מרא דארעא דארץ ישראל"-המומחה הגדול ביותר לראיית דמים[2]!

ויש לשאול על כך: מדוע ר' יוחנן הסתכל על חכמתו של ר' חנינא, ואילו ר' אלעזר הסתכל על ענוותנותו?

לעניות דעתי יש לתרץ שכל אחד התנהג כפי מידתו: בגמרא בבא מציעא דף פד' עמוד א' מסופר שר' אלעזר היה חברותא של ר' יוחנן לאחר פטירתו של ריש לקיש. כל דבר שר' יוחנן היה אומר-היה רבי אלעזר מביא לו סיועים והוכחות לשיטתו. ר' יוחנן לא אהב זאת, ואמר לו שהוא יודע שהוא צודק והוא מחפש מי שיקשה עליו כדי שעל ידי כך הסוגיה תתברר.

מהגמרא הזאת לומדים על מידותיהם של הענקים האלו, שאת ר' יוחנן עניינה החכמה-הבירור המוחלט של הדברים. כאשר ראה שאינו מצליח לרדת לעומק העניין ולברר את ההלכה בצורה מוחלטת-ירד מכך ולא התעסק יותר בראיית דמים. ר' אלעזר לעומתו היה עניו מאוד ולכן לא העז להקשות על ר' יוחנן שהיה בעצם רבו עד פטירת ריש לקיש. אך הענווה הזאת-היא שגרמה לו להתעסק בראיית דמים אף על פי שהעניין אינו "מדע מדוייק"-הענווה שלו סייעה לו להיכנס לעניין ולהתמחות בו בצורה הטובה ביותר.

וחשבתי לתרץ העניין בדרך נוספת: בגמרא בברכות דף סג' עמוד ב' כתוב ש"מיץ אף יוציא דם-מי שרבו כועס עליו פעם אחת-זוכה ומבחין בין דם טמא לדם טהור" ובגמרא מכות דף ה' עמוד ב' ובכתובות דף כה' עמוד ב' מובאים שני מעשים שונים שריש לקיש כעס על ר' אלעזר על שלא אמר לו שהשמועה שאמר הייתה בשם ר' יוחנן-וגם זאת היה מפני ענוותנותו הגדולה, שלא רצה להראות לו ששמע מר' יוחנן דברים שריש לקיש לא שמע-וזה גרם לו שיהיה לו סיעתא דשמייא להבין בהלכות הקשות של דמים.