בעשור השלישי של המאה ה-21, כשהבינה המלאכותית הגנרטיבית הפכה לכלי זמין ונגיש לכל יוצר, בין אם מדובר ב-Midjourney, Flux, Stable Diffusion, DALL·E 3 או מודלים ישראליים מתקדמים, האמנות היהודית ניצבת בפני צומת דרכים היסטורי. מצד אחד, כאן נמצאת הזדמנות חסרת תקדים להרחיב, להחיות ולהפיץ סמלים, נרטיבים וטקסטים יהודיים לקהלים עצומים; מצד שני, מתעוררות שאלות קשות, כמעט קיומיות: האם יצירה שנולדה ממכונה חסרת נשמה יכולה לשאת משמעות רוחנית? האם השימוש במאגרי דימויים עצומים, שכוללים גם יצירות יהודיות, מהווה סוג של "גזל רוחני"? והאם האמן היהודי, שתמיד נדרש להתמודד עם איסורים, גבולות וטראומה, יכול להפוך את האתגר הטכנולוגי הזה למנוע של תיקון עולם חדש?

הגולם 2.0: מיתוס יהודי שחוזר כנבואה טכנולוגית

המפגש בין היהדות לבין יצירה מלאכותית אינו חדש כלל. כבר במאה ה-16, סיפור הגולם של המהר"ל מפראג, יצור מחומר שהוחי באמצעות אותיות קודש, ששירת את הקהילה אך בסופו של דבר סיכן אותה, הפך למטאפורה קלאסית לפחד מהכוח היצירתי שיוצא משליטה. כיום, פילוסופים של טכנולוגיה, חוקרי תרבות ואמנים יהודים רבים משווים ישירות את מודלי ה-AI הגדולים לגולם: יש להם כוח עצום, הם לומדים מהר, הם "חיים" במובן מסוים, אך חסרה להם נשמה, כוונה מוסרית, יכולת הבחנה בין קודש לחול, בין טוב לרע.

ההבדל המרכזי בין הגולם ההיסטורי לזה הדיגיטלי הוא המהירות וההיקף: בעוד רבי יהודה לוּו יצר יצור אחד, האלגוריתמים של 2026 מייצרים מיליוני דימויים בשניות, ומאומנים על מאגרי נתונים שמכילים מאות שנים של אמנות יהודית או אמנות אנושיתאנושית, כולל יצירות יהודיות קלאסיות ומאוירות, הגדות, כתבי יד, ציורים של שאגאל, רותקו, אפילו עבודות עכשוויות של אמנים ישראלים.

הדיון ההלכתי: זכויות יוצרים, גזל ו"כוונה" ביצירה

בקהילות יהודיות, אורתודוקסיות, קונסרבטיביות, רפורמיות וחילוניות-תרבותיות, מתנהל דיון ער סביב השאלות ההלכתיות. האם אימון מודל AI על יצירות של אמנים יהודים חיים או מתים מהווה הפרה של "השבת אבדה" או "גזל"? יש פוסקים שטוענים כי ברגע שהיצירה פורסמה ברבים (במיוחד באינטרנט), היא נכנסת ל"רשות הרבים" מבחינה הלכתית, ואין כאן גזל ממשי. אחרים, במיוחד אלה שמתבססים על עקרונות מודרניים של קניין רוחני, רואים בכך פגיעה ישירה בזכות היוצר, גם אם החוק הישראלי או הבינלאומי עדיין לא פתר את הסוגיה באופן מלא.

מעבר לכך, עולה השאלה הרוחנית: יצירה יהודית, בין אם מדובר בהגדה של פסח, באיורי פרשת השבוע, בציורי זיכרון שואה או באמנות ישראלית עכשווית, נושאת לעיתים קרובות "כוונה" (kavanah) עמוקה. היא נוצרת מתוך תפילה, זיכרון, מחאה, תקווה. האם דימוי שנוצר על ידי אלגוריתם, גם אם הפרומפט כתוב בעברית ומכיל מילות מפתח כמו "מנורה", "שבת", "ירושלים של זהב", יכול לשאת את אותה כוונה? רבים טוענים שלא, והתוצאה היא "ריקה" מבחינה רוחנית, גם אם היא יפהפייה ויזואלית.

קרדיט: אייל בן סימון

אימוץ מול התנגדות: קשת התגובות בקרב יוצרים יהודים

התגובות מגוונות מאוד:

·        "אימוץ יצירתי": אמנים צעירים רבים, במיוחד בישראל ובקהילות יהודיות בארה"ב, משתמשים בכלים גנרטיביים כדי להרחיב את השפה הוויזואלית היהודית. פרויקטים כמו Jewish AI Art, סדרות הגדות דיגיטליות אינסופיות, שחזור דיגיטלי של כתבי יד אבודים, יצירת וריאציות על נושאים כמו "בריאת העולם" או "חורבן הבית", כל אלה מראים כיצד AI יכול לשמש ככלי להפצה המונית של תרבות יהודית. אמנים ישראלים כמו רועי עדין הפכו את ה-AI למדיום מרכזי, ומכרו עבודות בסכומים גבוהים תוך שילוב אלמנטים יהודיים-ישראליים עמוקים.

·        "התנגדות עקרונית": יוצרים מסורתיים, ובמיוחד אלה שעובדים בהקשרים דתיים, רואים ב-AI איום על עצם המהות של היצירה. הם מדגישים את החשיבות של עבודה ידנית, מאמץ פיזי, זמן, תפילה, אלמנטים שאלגוריתם לא יכול לשחזר. יש גם חשש ממשי מהטיות: מודלים מסוימים ייצרו תוכן אנטישמי, דימויים מעוותים של יהודים או סמלים שמוצגים בהקשרים שליליים.

·        "גישה מאוזנת": רבים מנסים למצוא דרך אמצע, להשתמש ב-AI כ"עוזר" (למשל, ליצירת סקיצות ראשוניות, וריאציות, רקעים), אך העבודה הסופית נעשית ביד אדם, עם עריכה, שכבות, כוונה אנושית.

עקרונות יהודיים ככלי להתמודדות אתית

היהדות מציעה כמה עקרונות שיכולים לשמש כמצפן:

1.     "כוונה", היצירה חייבת לבוא ממקום של כוונה מודעת, לא רק תגובה אוטומטית.

2.     "אחריות", האמן אחראי לתוצאה הסופית, גם אם השתמש בכלי AI.

3.     "תיקון עולם", האם היצירה מקרבת צדק, חמלה, חינוך יהודי, או להיפך?

4.     "כבוד הבריאה", יש מקום ל"שבת דיגיטלית", תקופות שבהן יוצרים נמנעים משימוש בכלים גנרטיביים כדי לתת מקום ליצירה אנושית טהורה.

סיכום: להוביל את השינוי במקום להיבהל ממנו

האמנות היהודית תמיד התמודדה עם טכנולוגיות חדשות, הדפוס, הצילום, האינטרנט, והפכה אותן לכלים של הפצה וחדשנות. בינה מלאכותית אינה שונה: היא יכולה להיות איום אם משתמשים בה ללא אחריות, אך היא יכולה להיות כלי אדיר אם מנחים אותה בערכים יהודיים.

דוגמה מובהקת ומעוררת השראה לגישה הזו היא "מוזיאון ארטמה", מרחב דיגיטלי-קהילתי פורץ דרך בישראל, שמתמחה באמנות עכשווית, כולל יצירות מבוססות AI, וידאו ארט, צילום דיגיטלי ואמנות אינטראקטיבית. ארטמה אינו רק "מוזיאון וירטואלי", הוא קהילה חיה של אמנים, אוצרים וחובבי אמנות, שמציעה כלים ליצירה, פרופילים אישיים, מכירות ישירות, מכירות פומביות, נטוורקינג ותמיכה כלכלית-טכנולוגית.

מאחורי החזון עומד "אייל בן סימון", אמן רב-תחומי בעל ניסיון עשיר בצילום, וידאו ארט, פיסול קיר, אמנות דיגיטלית וטיפוגרפיה. אייל, שמשלב שנים של יצירה אמנותית עם הבנה עמוקה של טכנולוגיה, שיווק דיגיטלי וקהילות יוצרים, ייסד את ארטמה מתוך תחושת שליחות: ליצור מרחב שבו אמנים, ותיקים וצעירים כאחד, יכולים להתנסות בכלים חדשים מבלי לאבד את הקול האישי, היהודי והישראלי. הוא גם מנחה את הפודקאסט "אמנות בגובה העיניים", סדרת שיחות עמוקות, כנות ומעוררות מחשבה עם יוצרים מכל התחומים, שבהן נדונים בדיוק הנושאים האלה: אמנות, טכנולוגיה, זהות, משברים חברתיים ורוחניים.

ארטמה, תחת הנהגתו של אייל בן סימון, מוכיחה כי אמנות יהודית לא רק שורדת את עידן הבינה המלאכותית, היא יכולה להוביל אותו, להחדיר בו כוונה, אחריות ותיקון, ולהמשיך את המסורת של אלפי שנים: לקחת כל אתגר חדש ולהפוך אותו לכלי של יצירה, משמעות ותקווה.