"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד"

 (שמות כז, כ)

על הלשון "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" כותב רש"י: "מַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ". כלומר, בתחילה עושה המדליק פעולה של הדלקה ומתעסק בהדלקה, עד המצב שהשלהבת עולה מאליה וכבר אין צורך בפעולתו.

יש כאן מסר לעניין הנוגע לחינוך והעברת תורה לתלמידים, וכך כותב הרב אביגדור נבנצל שליט"א (שיחות לספר במדבר, עמ' פא):

"כשהתורה מורה כיצד להדליק את המנורה, כוונתם בעצם להורות: כיצד ללמד תורה. רצונה ללמדנו, שהאופן בו מעבירים את החכמה, הוא בכך שהמדליק, המלמד, יעסוק בנר - בתלמיד - עד שתהא שלהבת התלמיד 'עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ'. כשאתה רוצה להעביר את אש התורה שבידך, ולהדליק בה את נפש התלמיד - צריך שתעסוק בו, עד שאש זו תבער מכוחו העצמי, שגם כאשר תסיר את ידך - תמשיך שלהבת החכמה לבעור משמנו האישי".

כלומר, המסר במילים "מַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ" - שחינוך אמיתי אינו מתמצה בכך שהמחנך מורה לתלמידו 'עשה כך ועשה כך' ומשגיח על כל פעולותיו, אלא התפקיד העמוק הוא גם להדליק בקרב התלמיד עצמו את האש הפנימית, עד שתבער גם מאליה, דהיינו, באופן שגם לאחר שייפרדו דרכי המחנך והתלמיד, ימשיך התלמיד גם מאליו בדרך זו, מכוח האש הפנימית שבו.

באופן דומה, כותב הרב דב בערל ויין זצ"ל (מהאתר "ישיבה"):

"תפקיד המחנך הוא מצד אחד להורות ולהדריך, אך בשלב כלשהו עליו גם להרפות, ולהבין שהתלמיד צריך למצוא את דרכו שלו, העולה מאליה מתוך האש הפנימית שלו. רש”י כבר מציין את נוכחותו של רעיון עמוק יותר, בדבריו על כך שחובה של הכהן היתה לקרב את האש אל פתילת המנורה ו’מדליק על שתהא שלהבת עולה מאליה’. זה הכלל לא רק בהדלקת המנורה אלא גם בחיים בכלל - כשמגדלים ילדים או מחנכים תלמידים, כשנותנים השראה לאנשים אחרים ברעיונות או מלמדים אותם כישורים או ידע, היכולת לקרב אש לפתילה ואז לתת לשלהבת לעלות מאליה היא תכונה חיונית למי שמבקש להצליח כהורה או כמורה.

תמיד קשה להרפות מילד או מתלמיד. אנחנו מגיעים לרמת מעורבות אישית שמקשה עלינו מאד להרפות מהם. אך האמת היא שרק אם נרפה ונניח 'לפתילה' - לילד, לתלמיד וכו’ - להידלק ולשלהבת שלו לעלות מאליה, רק אז נמלא את תפקידנו החינוכי כהורים או כמורים. לא נוכל לחיות את חייו של אדם אחר במקומו. אנחנו יכולים רק לנסות לתת לו את האמצעים להצליח בחייו ולהגיע להישגים”.

אך מאידך גיסא ממשיך המחבר, שהמילים "מַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ" באות גם להורות את הצד השני של המטבע, והוא: שעד שהשלהבת עולה מאליה, יש להמשיך בפעולת ההדלקה ולא להרפות או להתייאש, דהיינו, גם כשנדמה לפעמים שלא מוצאים את הדרך להאיר את האש בלב התלמיד, וכביכול לא ניתן להצית את האש הפנימית שבו, גם אז, ממשיכים בפעולות ההדלקה "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ובלשון המחבר:

“הצד השני של המטבע בעניין זה, חשוב ותקף לא פחות. אסור לכהן להרחיק את האש מהפתילה בטרם עת. הוא חייב לוודא שהשלהבת של הפתילה יציבה כשהוא מסיר את האש שלו מן הפתילה. להורים ולמורים יש אחריות כל זמן שהילד או התלמיד לא מסוגל להעלות שלהבת בהירה משלו. פעמים רבות בחיים קשה להצית את הלהבה באנשים אחרים. תמיד נדמה שהאש לא הצליחה להדליק שלהבת שבוערת בכוחותיה שלה.

לכן יש נטייה למצית הלהבה להתייאש ובסופו של דבר לזנוח את המאמץ, ואז תלמידים מסולקים מבתי ספר והורים וילדים נשארים מרוחקים אלה מאלה.. יש צורך בסבלנות אין-קץ ובמאמצים ללא לאות לפני שמגיעים למבוי סתום ולנקודת אל-חזור. יש אנשים שמאחרים לפרוח ולכן הלהבה שאמורה להצית אותם צריכה להישאר צמודה לפתילה שלהם יותר זמן מהרגיל..”.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/