בס''ד              פורים: מתי קוראים את המגילה בשכונות סביב לירושלים

פתיחה

בניגוד לשאר החגים, להם יש תאריך אחד בו כל עם ישראל חוגג, התייחד חג הפורים שתושבים הגרים בערים מוקפי חומה  חוגגגים בט''ו באדר, ואילו תושבים שאינם מוקפי חומה חוגגים בי''ד, וכלשון המגילה: ''לְקַיֵּם֘ עֲלֵיהֶם֒ לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה. כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם''. לא זו בלבד, אלא כפי שכותבת הגמרא בתחילת מסכת מגילה (ע''ב), מסיבות טכניות בעבר בני הכפרים היו קוראים לעיתים אפילו בי''א, יב וי''ג באדר.  

כיצד בני הכפרים יכולים להקדים קריאתם? והרי הגמרא במסכת יבמות (יד ע''א) כותבת, שהסיבה שמותר להתפצל ולקרוא את המגילה בי''ד ובט''ו, ואין בכך איסור 'לא תתגודדו', היא שמדובר בקריאה בשתי ערים שונות, ואילו בני הכפרים שהקדימו קריאתם, לכאורה קראו בתוך העיירות ולא בכפריהם. הריטב''א (שם, ד''ה והקשו) יישב בעקבות התוספות, שכיוון שלכל מנהג קריאה יש טעם וסיבה מוסכמים, אין מניעה שיתנהגו שונה אפילו באותה העיר, ואין בכך לא תתגודדו. ובלשונו:

''והקשו בתוספות, ואמאי לא פריך ממגילה ובני כפרים כשמקדימים לקרא ביום הכניסה, הרי בעיירות הם קורים והוו להו ב' בתי דינים בעיר אחת, ויש שתרצו בזה תירוצים הרבה, ובתוספות תירצו בכלל דבריהם, דמגילה לית בה משום אגודות כלל, דלא שייך אגודות ותורה כשתי תורות אלא בדבר של מחלוקת, שאין אלו מודים לאלו, אבל בדבר שכולם מודים אלו לאלו, ולכל אחד ואחד יש טעם בדבר לעשות כמו שעושה, אין בו משום אגודות אגודות.''

בעקבות חג הפורים שדין ערים מוקפות שונה משאינן, נעסוק השנה בשאלה, מה דין השכונות ההיקפיות של ירושלים, כמו רמות והר חומה. האם דינן כירושלים או כשאר ערים. כדי לענות על כך, נראה את מחלוקת הראשונים, כיצד לפרש דברי הגמרא במסכת מגילה לגבי ישובים הסמוכים לערים מוקפות, והאם יש לתת משמעות גם לתחום המוניציפלי. אך תחילה נעסוק בשאלה מדוע פורים נחגג יומיים, ומה דין ערים המסופקות.

פיצול קריאת המגילה

כאמור וכידוע פורים מחולק לשני ימים. על טעם הדבר שדווקא חג זה מפוצל לשני ימים, נחלקו הראשונים:

א. הרמב''ן (ב ע''א ד''ה אני) לא קיבל פשט לשון המגילה (אסתר פרק ט'), שהטעם הוא שבכל מדינות המלך נחו בי''ד באדר לאחר שנלחמו יום קודם, ובשושן נחו בט''ו שכן נלחמו יום נוסף, שהרי גם אם בשושן נלחמו יום נוסף, סוף כל סוף עיקר הניצחון גם בשושן היה כמו בשאר המדינות, והיום הנוסף בו נלחמו, היה רק יום נקם נוסף, ולא מלחמה ממש. משום כך הלך בכיוון שונה, כאשר הקדים נקודת הנחה היסטורית (לא פשוטה כלל), שבזמן נס המגילה, רוב עם ישראל היה בארצו, וישב בערים ללא חומה.

לטענתו, הפחד מהשמדה בעקבות גזירת המן, היה רק על ערים שאינן מוקפות חומה, ואילו ערים מוקפות ומוגנות, לא היו בסכנה ממשית. משום כך בתחילה, רק ערים שאינן מוקפות חגגו פורים, ורק לאחר זמן, כאשר מצאו סמך בכתובים, תיקן מרדכי לשאר עם ישראל שהיה בערים מוקפות, לחגוג פורים יום נוסף, יום למחרת י''ד. אולם, כיוון שכאמור לטענתו רוב עם ישראל כבר היה בארץ ישראל, אלא שעריהם עוד היו חרבות, מחמת כבוד ארץ ישראל לא רצו לקבוע שערים המוקפות חומה מימי אחשוורוש כשושן יחגגו בט''ו, אלא ערים מוקפות חומה מימות יהושע, וכך תושבי ארץ ישראל באותה תקופה חגגו בט''ו. ובלשונו:

''עכשיו ביררנו הכתובים וטעם התקנה שחלקו הנס לשני ימים, והיה ראוי לפי זה שהפרזים בימי אחשוורוש יהיו קודמין למוקפין שבימיו, אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבארץ ישראל, והיא הייתה חרבה שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן, לא ראוי שיהיו לירושלים עיר הקדש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים, והחזירו העניין לימי יהושע, וחילקו בין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון לשאינן מוקפין חומה.''

ב. הר''ן (ב ע''א) חלק וכתב, שמפשט לשון המגילה משמע, שהחילוק בין פרזים למוקפים, הוא היום בו נחו מאויביהם. הוא טען כנגד הרמב''ן, שגם אם היהודים בערים המוקפות לא היו חשופים להתקפות מבחוץ, הרי הם גרו בעריהם יחד עם הגויים, והיו חשופים להתקפות מבפנים. וכיוון שלא קיבל את טענת הרמב''ן שבאותו הזמן רוב עם ישראל עלה לארץ ישראל, ממילא יהודים רבים גרו בערים מוקפות בין הגויים, וודאי שהיו צריכים לחגוג את נס הצלתם.

ערים מסופקות

בזמן הזה כתבו הפוסקים, שלמרות שהגמרא במסכת ערכין (לב ע''א) מונה מספר ערים שמוקפות חומה וביניהן ערים המוכרות מבחינה היסטורית, הרי שבפועל רק ירושלים נחשבת כעיר מוקפת חומה בוודאות בה חוגגים בט''ו, שכן רק עליה יודעים בוודאות היכן היו חומותיה. לגבי שאר הערים, כמו חברון, לוד ועוד, הן נחשבות ערים מסופקות, שנחלקו המפרשים מה דינן:

א. רב משה גאון (תשובות הגאונים, חמדה גנוזה סג) סבר, שעיירות המסופקות קוראות מגילה וחוגגות פורים בי''ד, שכן רוב הערים בעולם לא מוקפות, ולכן זו עיקר הקריאה גם לגבי מצבי ספק. לטענתו, למרות שהגמרא כותבת שחזקיה היה קורא בטבריה הן בי''ד והן בט''ו, בגלל הספק האם טבריה נחשבת כעיר מוקפת חומה (שכן היא מוגנת בגלל הכנרת, ולא בגלל חומתה), זהו רק בטבריה, שיש ספק הלכתי האם היא מוקפת חומה. לגבי שאר הערים שיש לגבן ספק מציאותי, צועדים בעקבות רוב העולם.

ב. הרמב''ם (מגילה א, יא) חלק וסבר, שמקומות שיש ספק בדינן, קוראות הן בי''ד והן בט''ו, וכפי שקרא חזקיה. עם זאת, מחשש ספק ברכות להקל, מברכים על המגילה רק בי''ד, שכן זה עיקר זמן הקריאה לרוב העולם. משום כך ולדוגמא, ערים מוקפות חומה, אך יש ספק (סביר) האם חומה זו כבר היתה בתקופת יהושע, או ערים שידוע שהיו מוקפות חומה, אלא שבזמן הזה חומתן חרבה ולכן לא יודעים היכן מיקומן המדויק, חוגגים פורים יומיים מספק. ובלשון השולחן ערוך (או''ח תרפח) שכך פסק:

''כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אינן מוקפין עכשיו, קורין בט"ו, אפילו אם הם בחוצה לארץ... כפרים ועיירות גדולות, וכרכים שאינם מוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בי"ד... כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו, קורין בי"ד ובט"ו ובליליהון, ולא יברך כי אם בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם.''

ג. הר''ן (ב ע''א בדה''ר) בגישה שלישית הביא בשם הגאונים שסברו, שאמנם מעיקר הדין בעיירות המסופקות יש לקרוא רק בי''ד, וכשיטת רב משה גאון שראינו לעיל, אך ממידת חסידות ניתן לקרוא גם בט''ו (כמובן ללא ברכה), וזו הסיבה שחזקיה קרא בטבריה הן בי''ד והן בט''ו. משום כך בניגוד לשיטת הרמב''ם, המחייב קריאה מספק, לשיטתם ניתן לקרוא מספק, אך אין הכרח.  

סמוך וקרוב

עד כה בדינן של ערים מוקפות חומה. אולם, הגמרא במסכת מגילה (ב ע''ב) מוסיפה וכותבת, שלא רק העיר עצמה קוראת בט''ו, אלא גם מקומות שרואים את העיר, או סמוכים אליה (ולא מצליחים לראות, לדוגמא שאותה עיר מוקפת נמצאת בתחתית צוק), קוראים כמותה. עוד מוסיפה הגמרא, שהגבלת המרחק לכך הוא מיל. נחלקו הראשונים, על מה דיברה הגמרא שהגבילה למיל:

א. הרשב''א (ד''ה וכמה) והר''ן (ב ע''א בדה''ר) סברו, שדברי הגמרא מתייחסים רק להגדרת סמוך ולא לנראה; עיר נחשבת סמוכה, רק במקרה בו היא במרחק מיל מהעיר המוקפת. מדברי הרשב''א נראה שהבין שכלל אין הגבלה למרחק הראייה, ואפילו עיר הרואה עיר מוקפת מקילומטרים רבים, חוגגת כמותה בט''ו. הר''ן צמצם הבנה זו, וכתב שדווקא שכאשר אותה עיר נחשבת כחלק מתחום העיר המוקפת, היא קוראת בט''ו כמותה. ובלשונו:

''אמר רבי יהושע בן לוי, כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך... ויש מפרשים, דנראה וסמוך דקאמר, היינו דמתחשב מתחומי העיר דווקא ואפילו מופלג כמה, והכי דייק לישנא דקאמר נראה אף על פי וכו', ולא קאמר רואין אותו מן העיר. מיהו הא והא נמי איתא דרואין אותו מן העיר בעינן... ומכל מקום, אינו נראה שאם היה רחוק כמה פרסאות, מפני שרואין אותו מן הכרך יהא נידון ככרך.''

ב. הב''ח (תרפח, ב) העלה אפשרות הפוכה, בהסבר דברי הרמב''ם (מגילה א, י). לשיטה זו, כאשר הגמרא כותבת שהגבלת המרחק היא מיל, כוונתה לצמצם דווקא את מרחק הראייה. עיר הרואה עיר מוקפת חומה, ואינה רחוקה ממנה יותר ממיל, קוראת כמותה בט''ו. אם כן, מתי נחשבת עיר כסמוכה? כתב הב''ח, שרק במקרה בו היא בתוך 'עיבורה' של עיר, דהיינו במרחק של לא יותר משבעים מטר מהעיר המוקפת, אז היא נחשבת סמוכה וקוראת כמותה.

ג. הבית יוסף (תרפח, ב) העלה אפשרות ביניים בהבנת הרמב''ם (מגילה שם), ולהבנה זו, דברי הגמרא המגבילים את המרחק למיל, מתייחסים הן ביחס לנראה והן ביחס לסמוך. אם אכן כך, כיצד ייתכן מצב של עיר שרואה את העיר המוקפת, ואינה סמוכה? והרי כל רואה היא בהכרח גם סמוכה. הבית יוסף דחק ויישב, שביחס לרואה מתייחסים למרחק האווירי, ואילו ביחס לסמוך, מתייחסים למרחק על הקרקע. וכך לדוגמא, שתי ערים שעמק מפריד ביניהם, לא יהיו סמוכות, אך כן נראות.

שכונות הסמוכות בירושלים

למעשה נראה שמוסכם למדיי, ששכונה הנמצאת במרחק מיל מירושלים נחשבת כסמוכה. אלא שנחלקו מהיכן מודדים מיל זה:

א. הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש ג, כז) סבר, שמיל זה נמדד מחומות העיר העתיקה, ולטענתו, יש לחלק בין הלכות עירובין להלכות מגילה. בהלכות עירובין העיר קובעת, ולכן כל שכונה שהתווספה לעיר, נחשבת כחלק ממנה, ומותר לטלטל בה. בהלכות מגילה לעומת זאת, החומה מימי יהושע קובעת, ורק שכונות הנמצאות במרחק מיל מהחומות סמוכות לה, קוראות בט''ו ולא שאר שכונות העיר, למרות רצף הבניה. משום כך, בבית מדרשו הנמצא בשכונת עץ חיים (ליד גשר המיתרים), רק בי''ד אדר קוראים בברכה.

ב. החזון איש (סי' קנא), הרב וואנזר (שבט הלוי ו, צז) והרב עובדיה (יביע אומר או''ח ז, נח) חלקו וסברו, שגם שכונות שהתווספו לעיר נחשבות כחלק ממנה. עם זאת, כאשר יש הפסק בנייה בין השכונות הסמוכות לחומה, מוסכם ששכונות אלו אינן נחשבות חלק מהעיר וקוראים בהן בי''ד. איזה הפסק בניה מחשיב את השכונות כנפרדות? יש שסברו, שאפילו הפסק של עד מיל אינו מנתק בין השכונות, ואילו רוב האחרונים סוברים, שהפסק של עד כשבעים מטר אינו מנתק בין השכונות.

שכונות הרואות את ירושלים

נמצא, שלכל הדעות השכונות הנמצאות בהיקף של ירושלים, אינן יכולות להיחשב כסמוכות לעיר העתיקה, שכן יש הפסק רב ביניהן לבין שכונות העיר הצמודות לעיר העתיקה, אפילו ממרחק אווירי (ויש שפעלו לשים מספר בתים ניידים, כדי לחבר בין השכונות). האם שכונות אלו יכולות לקרוא בט''ו, מדין שכונות הרואות את ירושלים? גם בנקודה זו נחלקו האחרונים:

א. המנחת יצחק (ח, סב) והרב עובדיה (יביע אומר ז, נח) סברו, שבשכונות אלו יש לקרוא בי''ד בברכה, ולא בט''ו, אז הרוצה לקרוא, יכול לקרוא רק ממידת חסידות ללא בברכה. ונימקו, שכיוון שהרמב''ם וראשונים רבים נוספים סברו, שהמרחק בו עיר הרואה עיר מוקפת מצטרפת לקרוא בט''ו הוא רק עד מיל, וכפי שראינו לעיל, יש לחשוש לשיטתם. בנוסף, גם אם דין הרואה תקף למרחק רב, וכדעת הרשב''א, הרי שלא רואים את שכונת רמות והדומות לה מקרקע העיר העתיקה. ובלשון הרב עובדיה:

''מורם מכל האמור שעל תושבי שכונת רמות הסמוכה לירושלים, ויש מגרש פנוי יותר ממיל בין ירושלים לרמות, לקרות את המגילה בי"ד בברכה, וכן כל דיני פורים כגון סעודת פורים משלוח מנות ומתנות לאביונים ועל הנסים בתפלה ובברכת המזון, הכל יש לקיימם בי"ד, וממידת חסידות יקראו את המגילה גם בט"ו בלא ברכה, וכן כל דיני פורים הנ"ל ינהגו בהם אף בט"ו. ולא יאמרו על הנסים משום חשש הפסק.''

ב. הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, נט) והרב משאש (שמש ומגן סי' נא), חלקו וסברו שעליהם לקרוא בט''ו ובברכה, ממספר טעמים. הגרש''ז אויערבך הסתמך בעיקר על כך ששכונות אלו מתנהלות בכל ענייניהן כשאר חלקי העיר, וכן עירובן במשותף עם שאר שכונות ירושלים, ואם כן הן בטלות בכל ענייניהן. הרב משאש הסתמך בנוסף על פשט לשון השולחן ערוך, ורבים מהראשונים, שאין הגבלה לדין 'הרואה', ולטענתו די בכך שרואים את שכונות העיר, כדי שיקראו בט''ו בברכה. 

פורים שמח! קח לקרוא בשולחן הפורים, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...