"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א,א). '(ויקרא א, א) "ויקרא אל משה וידבר", למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו. מסייע ליה לרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו. "לאמר" אמר ר' (מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דר' מוסיא) רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור? שנאמר (ויקרא א, א): "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"' (יומא ד,ב). 'ר״ל שלא יתחיל לדבר עמו פתאום. וטעם הדבר כדי שיכין עצמו השומע לשמוע, וזה מעין מ״ש (בנדה טז ב) שהקב״ה שונא את זה הנכנס לבית חבירו פתאום. ובמס׳ דרך ארץ פ״ה איתא: וילמדו כל אדם ד״א מן המקום, שעמד על פתח הגן וקרא לאדם, שנאמר: "ויקרא ה׳ אל האדם ויאמר לו איכה". ומה שלא הביאו בגמרא כאן מאותו הפסוק, י״ל דרוצה להביא רבותא יותר, דאפילו עם אדם שהוא מכיר ומקורב לו באהבה וחבה יתירה ג״כ לא ידבר פתאום, ועל זה תכונן הראיה ממשה שעליו העיד הקב״ה: "בכל ביתי נאמן הוא ובמראה ולא בחידות אדבר בו", ואפ״ה הכינו לדבר קודם שדבר עמו' (תורה תמימה). אולי אפשר גם שכאן יש תוספת על מה שנלמד מאדם הראשון, כיון באדם הראשון ה' בא להוכיחו על שחטא, ולכן כדי להוריד קצת מחוזק האימה הקשה שהיה נופל עליו, עד שהיה יכול למות מהפחד, לכן ה' קודם קרא לו (מעין המקרה של רבי חנניה בן חכינאי, שאשתו ראתה אותו פתאום לאחר הרבה זמן ומתה [כתובות סב,ב]). או שאם זה היה בא אליו בפתאומיות הוא היה עונה בצורה קשה יותר על שחטא בשל הלחץ והאימה שלכן היה בא להוריד מעצמו את האשמה (שגם ככה האשים כביכול את הקב"ה שהאישה שהוא נתן לו היא זו שהחטיאה אותו), לכן ה' פתח עמו בדברים קודם, אבל בסתם כך אין צורך, לכן למדים מכאן. או שבאדם הראשון מדובר בדיבור פתאומי ולכן צריך לקרוא לו קודם כדי שיכוון דעתו, אבל במקרה שיודע שעומד לדבר עמו כעין במשה שיודע שהמשכן מיועד להשראת שכינה והמשך מעמד מתן תורה, שה' ידבר עמו, אז אולי במקרה כזה אין צורך לקרוא, קמ"ל שצריך. בנוסף כעין הנאמר שה' שונא את הנכנס לביתו פתאום: 'והנכנס לבית חבירו פתאום. אמר רבי יוחנן: ואפילו לביתו' (נידה טז,ב). 'ואפילו לביתו - דלמא עבדי מידי דצניעותא' (רש"י). שזה עניין שמא ייתפס במעשה שקשור לצניעות ויתבייש, שכך גם באדם הראשון הוא ידע שהוא עירום והתבייש שלכן התחבא, לכן ה' קרא לו קודם כעין לתת לו זמן להתארגן לשמור על צניעותו, אבל במקרה רגיל שאין לחשוש לצניעות אולי אין בעיה כלל, קמ"ל שתמיד צריך לקרוא לו קודם. התורה פותחת את ספר ויקרא ברמז לענייני דרך ארץ, שלא יאמר דבר לחברו לפני שקרא לו, ושאדם לא יספר מה שאמרו לו אם לא נאמר לו במפורש שיכול לומר; שזה כרמז שדרך ארץ קדמה לתורה, לכן קודם שמתחיל לקבל את התורה במשכן כהמשך מתן תורה (שה' היה מדבר עם משה מבין הכרובים להמשך ציווי התורה: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" [שמות כה,כב]) נרמז על דרך ארץ. לכן כאן בפס' שזה התחלת הכניסה למשכן (שה' קרא לו לקראת הציוויים באה"מ: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר") נרמז על דרך ארץ. וזה מתגלה בשני דברי דרך ארץ כעין כרמז לשני לוחות הברית שזה היה גילוי של הורדת התורה; ולוח אחד כנגד בין אדם למקום, שזה נרמז שה' קרא למשה לפני שדיבר אליו, שזהו כיוון כלפי הקב"ה (דיבור משה וה'), ולוח שני כנגד בין אדם לחברו, שזהו שיאמר לבנ"י שזהו כיוון לחברו (שיאמר משה לישראל). לכן גם נאמר כאן "ויקרא" באות א' קטנה, כעין רמז שהיסוד שעליו גודלת התורה הוא הדרך ארץ (שנרמז ב"ויקרא" דרך ארץ שיקרא לפני שמדבר), שזהו א' קטנה כרמז ליסוד הבסיסי שעליו גודלת התורה כראוי. ושני הדברים של דרך ארץ נלמדים מתחילת הפס' ("ויקרא") ומסיומו ("לאמר"), כרמז שדרך ארץ צריכה להתגלות בשלמות תמיד, מהתחלה ועד סוף, שדרך ארץ קדמה לתורה כיון שכל התורה קשורה אליה, שלא יכול להיות דבק בתורה כראוי ושלא יתגלה בו דרך ארץ בכולו, מתחילתו ועד סופו. בהמשך הפס' נאמר על קורבן העולה, כך שכעין מרמז שכדי להתקדש ולהעלות את כל העולם לה' (כעין שם הקורבן - עולה, וכן כולו עולה למזבח) צריך שיתגלה בו דרך ארץ כדי שתחול בו הקדושה כראוי. עוד דרשו כאן חז"ל: ' ... הרי עשרה. אמר לו הקב"ה למשה: חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה (שמות ב, י): "ותקרא שמו משה", "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"' (ויק"ר א,ג). שזהו כגילוי שה' קרא למשה בשמו זה בשל שבתיה קראה לו כך, כשאספה אותו, שעשתה בכך חסד, כרמז שהתורה בשלמותה (שכאן נאמר על הקריאה למשה למשכן, שבו תמשך מסירת התורה) קשורה בגילוי חסד –  "ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו). שזהו שהחיבור לתורה כראוי תלוי בגילוי המידות הטובות שבאדם, בעשיית חסד ושמירת דרך ארץ.