"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א)

אנו רגילים כאשר הקב"ה פונה למשה רבינו, הפסוק מתחיל: "וַיְדַבֵּר ה' אל משה". משום מה, חומש ויקרא מתחיל דווקא בקריאה ורק לאחריה תחזור המילה דיבור: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", נשאלת השאלה מה השתנה פסוק זה משאר הפסוקים?

פירש רש"י: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - "לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה".

וצריך להבין, מדוע לא השמיעה לנו התורה דבר זה במקום אחר, אלא דווקא בתחילת חומש ויקרא?

ספר ויקרא הינו הספר המרכזי בתורה העוסק בעבודת הקורבנות, ונראה לומר, כי במצוות הקורבנות מצאנו שהנביאים הוכיחו את ישראל (ישעיהו א, יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי". אין הקורבנות רצויים בפני ה' בכל אופן.

עבודת הקורבנות התקיימה גם במסגרת העבודה הזרה, ועובדי אלילים הביאו תשורה לאלילים שלהם וחשבו בזה לשחדם או לקנותם שיעשו רצונם הם.

מי שמביא קורבן כדי להשתלט על ה' כביכול - אין לך דבר מכוער מזה, שמכעיס לפני המקום. הקורבן רצוי רק אצל מי שמרגיש את עצמו "נקרא" לעבודת ה' יתברך, ועושה זאת כדי למלא רצונו יתברך, אז ייקח הקב"ה מידו את קורבנותיו. לפיכך קדמה כאן קריאה, להורות כי מי ששומע קול ה' קורא אליו ומוכן לעבדו - לו יאה להקריב קורבנות.

גם בהפטרת השבוע הלקוחה מהנביא ישעיהו, יש כעין כתב פלסתר הצופה מראש, כפי שאכן קרה כעדות התנ"ך לאורך בית ראשון בעיקר וגם בבית שני, לאן יכולה להוביל עבודת מקדש שרוח אין בה (ישעיהו מד, יג-יז): "חָרַשׁ עֵצִים.. וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ.. וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגׇּד לָמוֹ.. וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה".

והמסר העולה גם מהפרשה וגם מההפטרה: רצון ה' הוא שלב האדם ישוב בתשובה אמיתית לעשות את רצון ה', ועבודת הקורבנות והמקדש אינם אלא אמצעי לכך, שבאמת באמת אינו נצרך כלל ועיקר מבחינת הקב"ה.

בעל ספר הישר, שככל הנראה נכתב ע"י הרז"ה, ר' זרחיה היווני, כתב על יסוד דברי ספר ויקרא וכוונת עבודת המקדש: "כִּי יְסוֹד הַסֵּפֶר וְכַוָּנָתוֹ הִיא עֲבוֹדָה אֲשֶׁר בָּהּ יַשִּׂיג הָאָדָם רְצוֹן הָאֵ-ל, עַד יְטַהֵר לִבּוֹ מֵרִשְׁעָתוֹ וִינַקֵּהוּ מִטֻּמְאָתוֹ, וְאָז תִּדְבַּק בִּלְבָבוֹ עֲבוֹדַת הָאֵ-ל"

דבר זה אמור לגבי כל המצוות, גם למצוות שבן אדם למקום וגם למצוות שבין אדם לחבירו. העושה חסד עם סביבתו עליו להבין שבכך הוא עושה את רצון ה', ואל יראה בכך כלי להשגת טובת הנאה אישית. עליו לשמוע את קול ה' "הקורא"/המזמין אותו לעלות במעלות הקדושה ועבודת ה' הטהורה, ובכך יזכה בנועם ה'.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, מהספר: "נר לנתיבתי - דרשות על סדר פרשות השבוע"

הרב שמעון ביטון, מהספר: "סוד ההפטרה - על הגלוי והסמוי בין ההפטרה לפרשה"