"לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי” (תהלים ס,ט). 'דורשי רשומות היו אומרים: כולן באין לעולם הבא, שנאמר (תהלים ס, ט): "לי גלעד" … "לי גלעד" זה אחאב שנפל ברמות גלעד' וכו' (סנהדרין קד,ב). במה זכה אחאב הרשע הגדול לזכות בחיי העוה"ב? מובא בגמ' אחרת: 'נענה ר"ע ואמר: (זכריה יב, יא): "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון [בבקעת מגידו]”. ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומיה דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר; בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלם כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון, וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו. והלא דברים ק"ו, ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב (מלכים א כב, לה) "והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם" כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה' (מו"ק כח,ב). יוצא שלאחאב היתה זכות בכך שהעמיד עצמו במלחמה שלא יראו שנפצע כדי שלא תיפול המלחמה (אמנם בחז"ל ישנם עוד דברים חיוביים על אחאב: 'אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה' [סנהדרין קב,ב]. וכן שלמד תורה [שם קג,ב], אולם אלו רק נקודות חיוביות חלקיות, לעומת הדבר שעשה במלחמה שר"ע מביאה כסיבה להספד הגדול על אף רשעותו, שזה מראה שזה הדבר הכי חזק שהיה בו, כמו שר"ע מתבטא שהיה בו דבר טוב אחד שעשה, שזה המרכזי לעומת השאר שחשובים אבל לא מתקרבים בשביל לזכותו בשל רשעותו הגדולה). שזה מראה על המעלה הגדולה של הנופלים על קידוש השם במלחמה (ראה על מעלת הנופלים ב'לזמן הזה', אייר, 'מסירות נפש למען עם ישראל', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי זכריה בכוונה הביא דוגמה מאחאב למספד של משיח בן יוסף ('וכן יהיה המספד על משיח בן יוסף' [מצודות; זכריה שם]), כרמז נבואי לדורנו שעושים ימי זכרון לחללי צה"ל שחלקם היו רשעים, בכ"ז יש להזכיר את מעלתם בנפילתם, מעין הנעשה לאחאב, שזהו גילוי של רשע שמת במלחמה ועליו נעשה הספד לכבודו (כעין שאנו מציינים את יום הזיכרון שזהו כעין הספד), וזה קשור בכך שהתקדש במיתתו כעין אחאב שזכה לחיי עוה”ב בשל כך. אולי הנביא מדגיש "גלעד" כרמז לנפילתו ברמות הגלעד, ולא אמר "רמות" או "רמות גלעד", כדי להדגיש "גלעד” כרמז למעלת נפילתו. כרמז שנהרג ונעשה עדות לעולם על הקב"ה, שזהו "גל" כעין 'גל של עצמות' שרומז למיתתו, ו-"עד” שמעיד ע"י כך על הקב"ה, שזהו מהותנו לגלות את שם ה' בעולם, שזהו עדותנו: “ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל” (ישעיהו מג,יב); שכך במיתתו קידש כ"ך את העולם עד שנעשה בזה עדות לקב"ה, גילוי שם ה' גדול בעולם. כמו"כ נעשה עדות מכח מותו, שזהו שמכח התקדשותו במותו ה' ישתמש בו לנקמה מאויבנו לעתיד לבא (אולי לכן נרמז על ההספד לעתיד לבא מאחאב, כרמז למעלתו שיתגלה בעתיד בנקמה על מותו): '"ידין בגוים מלא גויות”. אמרו רבותינו: כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל כביכול נטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר: "ידין בגוים מלא גויות”. באותה שעה מתנקם הקב"ה ממנו שתי נקמות, שנאמר: "א'ל נקמות ה' א'ל נקמות הופיע”' (ילקו"ש נ"ך; רמז תתס"ט). אולי לכן נרמז על אחאב ב"לי גלעד", “לי" כרמז לשמי בשלמות (לי=לשמי), שבמיתה על קידוש השם נחשב שעשה בזה מצווה לשמה בשלמות, ובכך זכה לחיי עוה"ב (כעין דברי הרמב"ם על ריבוי המצוות כדי לזכות את ישראל: 'ועל זה אמר רבי חנינא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה' [פירוש המשניות לרמב”ם; מכות ג,טז]), ולכן: 'הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן' (ב”ב י,ב), כי מתגלים בשלמות גילוי התורה שמתגלה בעשיה בשלמות, בנוסף כמובן לעצם המעלה של מסירות הנפש. אולי אף כרמז "לי גלעד", גם כשכלפי חוץ נראה שמדובר ברשע ויש לאנשים טענות, בא הקב"ה ואומר "לי גלעד" לי הוא נחשב במעלה עצומה ולא מעניין מי שחושב אחרת, כי זו טעות בגילוי תורה. אולי גלעד – מתחיל ב-ג ומסתיים ב-ד שיחד עם שבע שזהו כנגד שבעת ימי הבריאה, ובאמצע 'לע' שזהו מאה בגימטריה, כרמז שמעלה את כל הבריאה לשלמות (שזהו מאה שמרמז לשלמות) [וזה זה נעשה ע”י 'על' – שעולה בסערה השמימה].