'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע; והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות סב,ב). אמנם בגמ' נאמר שמתו בין פסח לעצרת, אולם ביד הגאונים הועברה קבלה שמתו עד ל"ג בעומר. לכן ביום ל"ג בעומר: 'הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג, ומרבים בו קצת שמחה, ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים)' (רמ"א. שו"ע; או"ח תצג,ב). בנוסף לזה ביום ל"ג בעומר חוגגים גם את ההילולה של רשב"י, ואין זה במקרה אלא (כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א) רשב"י היה מתלמידיו השניים של ר"ע, ולכן זהו כגילוי לתלמידיו השניים שבזכותם נעשה המשך גילוי התורה בישראל, כעין תיקון למות תלמידי ר"ע הראשונים (ובפרט לשיטת הפרי חדש שהשמחה בל"ג בעומר זה לא על הפסקת מיתת תלמידי ר"ע הראשונים אלא על ההמשך בתלמידיו השניים, אז וודאי שיש ברשב"י גילוי של שמחת ל"ג בעומר). אולם לכאורה מדוע זה התגלה דווקא ע"י רשב"י ולא תנא אחר מהחמשה? נראה שבו במיוחד התגלה גילוי תיקון מהתלמידים הראשונים, שהם מתו כיון שלא נהגו כבוד זה בזה, ובמדרש מובא שר"ע אמר לתלמידיו השניים: 'אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם' (ב"ר סא,ג), והנה מבין תלמידיו השניים ברשב"י התגלה בשיא שלא היה בצרות עין, כיון שבו התגלה שנאלץ לברוח למערה ולחיות שנים רבות בדוחק ובצער בעקבות ויכוחו עם תנאים אחרים מהתלמידים השניים - רבי יהודה ורבי יוסי, ולעומתו רבי יהודה התעלה בעקבות הויכוח, ורבי יוסי ניזק שגלה ממקומו אבל לא נידון למוות ולא סבל כרשב"י; כמו שמסופר בגמ': 'ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג' וכו' (שבת לג,ב). ואחרי כל זה לרשב"י לא היה צרות עין מולם, ולכן בו מתגלה שיא של תיקון פגמם של תלמידי ר"ע הראשונים. אולי לכן מתגלה ברשב"י במערה גילוי של 12 (שנים וחודשים) כנגד 12 אלף זוגות תלמידי ר"ע הראשונים (וזה גילוי בשנים ואח"כ בחודשים כעין לרמז על כפילות ב-12, כרמז ל12 [אלף] זוגות של תלמידים), וכן 24 תרוצים שתירץ לרפב"י כרמז ל-24 אלף תלמידיו הראשונים של ר"ע שעכשיו מתגלה כאן ברשב"י גילוי תיקונם: 'איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי: משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי ר"ש. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד (שמות כ, ז) "זכור", וחד כנגד (דברים ה, יא) "שמור". א"ל לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל; יתיב דעתייהו. שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה ... דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי' וכו'. נראה גם שהמקרה עם הזקן כעין רומז לתיקון תלמידי ר"ע הראשונים, שלכן בזה התגלה מעלת ישראל והביא לישוב דעת, כעין שלאחר מות התלמידים הראשונים ר"ע העמיד את התלמידים השניים שהיו במעלה ראויה לתורה (שהיו בישרות בבין אדם לחברו), שזהו כרמז שראו בזקן את מעלת ישראל בגילוי התורה ומצוותיה, וזה הביא ליישוב דעת של ר"א שלא להזיק עוד, כעין שכך היה ישוב דעת ממידת הדין בתלמידים השניים, וכך לא בא להם נזק כתלמידים הראשונים, כמו שר"א לא הזיק יותר. וזה היה בגילוי של שבת כעין רמז לתלמידי ר"ע הראשונים שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בלילה בספירת העומר כנגד שאז קברו את התלמידים שמתו, וכן בשל שבספירת העומר נאמר לשון שבת: 'משקיעת החמה ואילך. הטעם שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. ויש עוד טעם בטור: לפי שאז זמן ספירת העומר, ובעומר כתיב "שבע שבתות" מלשון שבות, דהיינו שבזמן הספירה יש לשבות ממלאכה' (שו"ע סימן תצג. מ"ב אות יט). כך שיש בזה כעין רמז גילוי של שבת ושל מות תלמידי ר"ע, שכך בזקן רמז לתיקון שהתגלה מהנעשה בתלמידים הראשונים. לכן גם מתגלה בשני הדסים שלקח הזקן כנגד זכור ושמור, כעין רמז לשתי קבוצות תלמידי ר"ע, וכך גם רשב"י מת בספירת העומר כעין כמו התלמידים הראשונים (כך שגם בו נעשה מיתה בזמן ספירת העומר שנאמר בה לשון שבת, ולכן מתגלה בהדס לכבוד שבת) אלא שאצלו זה לא היה מיתה כעונש, ולכן מתגלה בזקן בשני הדסים לגילוי שבת, שבשניהם זה גילוי שבת אלא שבראשונים זהו כעין שמור שזהו ל"ת וגילוי מידת הדין, שעשו (התנהגו) מעשים שלא ראוי לעשות ולכן פגעה בהם מידת הדין, ואצל השניים בגילוי רשב"י זהו כעין זכור שזהו מצוות עשה ומידת הרחמים, שהתנהג כראוי, ולא הצליחו הרומאים להזיק לרשב"י.