"לא יקרחו (יקרחה) קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת" (ויקרא כא,ה). ' … ומה "קרחה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת, אף "קרחה" האמורה בכהנים לא יהיו חייבים אלא על המת' (ספרא). הקשר בין איסורים אלו לנאמר בפס' כאן זהו שמדובר בשמירה על מעלת הכהנים (אמנם זה חל גם בישראל, רק שכאן נאמר על הכהנים שיש בהם מצוות יתרות [ספרא; קידושין לו,א], כך שיש בהם גילוי קדושה גדולה יותר), ובפרט שזה קשור למתים, שזה נעשה על מתים, שזהו כהמשך למקודם שנאמר לכהנים שלא ליטמא למתים. הראב"ע (בפס') מסביר שזה נאמר כאן כדי לומר שמי שיעשה כך לא ישרת במקדש: '"לא יקרחה קרחה בראשם" – על המת. "ופאת זקנם" – על המת, כמנהג מקומות בארץ אדום, והנה התברר פירוש את פאת זקנך (ויקרא יט,כז). וטעם "שרטת" – אפילו אחת. וכבר נזהרו ישראל על אלה, וטעם הזכירם, כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם'. עוד נראה שבא לרמז שכיון שמדובר על כהנים שמייצגים את ה' אז צריכים להיות מובדלים מגילוי של שאר האומות, ולכן נאמר כאן על הכהנים מייצגי שם ה' בעולם בעבודת המקדש; אולם זה חל גם על כלל בנ"י, כיון שכל בנ"י הם כהנים של העולם, שמגלים את שם ה' בעולם: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). בזה אנו מראים שאנו בניו של הקב"ה (ולכן מייצגים את שמו), ולכן גם ראוי שלא נהיה קרחים ומגודדים (ואולי גם בהשחתת הזקן זה נראה לא טוב), כעין שמביא רש"י בנאמר בישראל: '"לא תתגודדו" - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים' (רש"י; דברים יד,א]); שזהו שהפס' פותח שם בהיותנו בניו של ה': “בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (דברים שם). אולי כיון שאנו מצווים בכך כדי להראות שאנו בניו של הקב"ה ושונים מהאומות בגילוי שם ה' בעולם שנעשה על ידנו (וכך נאמר בהמשך: “כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה” [שם,ב]). לכן בישראל נאמר גדידה וקרחה, לאחר שנאמר שאנו בנים "לה' אלקיכם", כרמז שבכך אנו מרמזים על גילוי שם ה' שבדר"כ מתגלה בשם הויה או אלקים, שהויה זהו גילוי מידת החסד, ואלקים זהו גילוי מידת הדין. שבהולדת האדם יש שלושה שותפים: 'תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל' וכו' (נידה לא,א). שכך גדידה שזה בעור זהו כנגד חלק האם; וקרחה שזה בראש – ונאמר "בין עיניכם" אע"פ שזה בכל הראש, כרמז לעיניים – שהלובן מהאב (אמנם בעין יש גם שחור, אלא שנאמר בין העיניים וממילא הכי קרוב לשם זהו הלבן), וכן קורח בראש (“בראשם") כרמז לכאב ראש שיש לו מהכאב על המת, כך שזהו רמז למח בראש שזהו מהלובן שמהאב. שכך האב מגלה את מידת הדין, עומד בתוקף ומייסר את בנו, ואילו האם מייצגת את מידת החסד ("שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" [משלי א,ח]); וכך קרחה כנגד שם אלקים – דין, וגדידה כנגד שם הויה – רחמים. בכהנים נאמר גם על גילוח; ואמנם זה נאמר גם בישראל (ויקרא יט,כז), אלא שלא באותו פס' (ואף זה נאמר בספר ויקרא – תורת כהנים, לעומת קרחה וגדידה שבספר דברים, כך שרומז שיש בזה כעין גילוי כהנים קטן), לעומת הכהנים שזה באותו פס', כרמז שאצלם מתגלה יותר חזק עניין של שם הויה ככתבו, שזהו גילוי של לעתיד לבא שהעולם מתוקן (פסחים נ,א), וקיים גם במקדש (משנה סוטה ז,ו. ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל', מאמר 'נוסח התפילות של הר הבית', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן אצלם נאמר בפס' גם על הזקן; להבדיל מהגדידה שזה כנגד החסד כמו חלק האם (וכרמז לשם הויה), שבכ"ז זה גילוי של המציאות החומרית (שנולד מחלק האם שבגשמיות העוה”ז), ובעוה"ז שם הויה נקרא בכינוי אדנות, שאין גילוי החסד בשלמות גמורה, ואין שם ה' יכול להתגלות בשלמות כל זמן העולם לא מתוקן. לכן כאן נאמר על הזקן שזהו כרמז לחלק של ה', כרמז שאצל הכהנים מתגלה גם בעוה"ז גילוי של שם הויה, שזהו במקדש שם יש גילוי שלם של תיקון העולם (וגם בנ"י קשורים לתיקון העולם, ולכן גם בהם חל דין פאת הזקן, אלא שאצלם זה יותר מרוחק, שאינם עובדים במקדש [אלא מתקנים את העולם להיות מקדש לה', וכן קשורים למקדש עצמו דרך הכהנים], ולכן אצלם לא נאמר יחד באותו פס'). וזה בזקן שמסתיר את הפנים, ובכך רומז לגילוי הקב"ה שמביא 'וקלסתר פנים', ובעוה"ז שם הויה נסתר, ולכן זהו כזקן שמכסה את קלסתר הפנים. לכן מובא מיד: “קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש” (פס' ו), שזה קשור לגילוי שם ה' בעולם, ובגילוי המקדש. ולכן קשור גם למקודם שלא ליטמא למת כי מקודשים לעבודת ה'. אולי אפשר גם שזה בא כדי להראות שאיננו כשאר העמים, שאנו מקדשי שם ה' בעולם, ודבר זה מתגלה בשיאו בחגים, שבהם מתגלה קשרנו לה' – שהם כנגד שה' עשה לנו דברים טובים וחשובים, ואנו קובעים את התאריך (ע"פ קידוש לבנה) וכך מחילים את גילוי היום הקדוש במציאות, שכך יש על ידנו גילוי שם ה' (וכן נאמר בהמשך הפרשה על החגים, ועל אותו ישראלי שבא ממצרי ולכן הוא ש'ברך' את שם ה', כרמז לחגים וגילוי שם ה' על ידי בנ”י), ולכן כנגד זה מתגלה בעומק בשלושת האיסורים שכאן כנגד שלושת החגים: קרחה כנגד חג הפסח, כרמז שבמכת בכורות מתו הבכורים (שהם החשובים שבבית) או הגדולים של מצרים ('"כי אין בית אשר אין שם מת" – יש שם בכור מת; אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהלים פט): "אף אני בכור אתנהו"' [רש"י; שמות יב,ל]), לכן זהו גילוי של קרחה – שזה בראש כרמז לחשובים הנמצאים בראש לכולם, וזה נעשה על מת. פאת הזקן כרמז לחג שבועות בו קיבלנו את התורה, ולכן כרמז בזקן שבפנים שהפנים מגלות על החכמה: “חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח,א). (וכן מכח התורה האירו פני משה, והוא שם מסוה: "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" [שמות לד,לה]. שזהו כעין הזקן שהוא מכסה את הפנים. וכן זקן בכתיב אחר זהו זקן – ת"ח: 'רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח, כב): "ה' קנני ראשית דרכו”' [קידושין לב,ב]). שרט בבשר כנגד חג סוכות, כרמז לגוף האדם (שהוא בשר) שניצלנו במדבר ע"י ענני הכבוד שכנגדם חג סוכות; וזה נעשה על מת, כעין שדור המדבר מתו במדבר. (וכן למ”ד שסוכות כנגד הזמן בו נלחמו על א”י [הרוקח; סימן ריט], זה קשור למיתה – שמסרו נפש במלחמה על א”י, ובמלחמה נפצעים בגוף כעין שרט חזק בבשרם). אולי אפשר גם שבעומק יש בזה גילוי שאנו מגלי שם ה' בעולם, שאנו בניו של הקב"ה, שזה מכח שאנו בני האבות, ולכן מתגלה כנגדם: קרחה בראש כנגד אברהם שנאמר עליו שהוא היה כעין הראש של האומות, כמו שאמרו לו בני חת שהוא נשיא בשבילם: “נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג,ו). פאת הזקן כנגד יצחק, שהוא קרבן עולה תמימה בעקבות עקידה (ב"ר סד,ג), ולכן זהו בזקן שמכסה את הצוואר ששם שוחטים את הקרבנות (וכן כמעט נשחט בעצמו בעקידה). שרט בבשר כנגד יעקב שעשו ולבן רצו להרגו, שזהו כעין מכת חרב כעין שריטה בבשר אבל עמוקה עד שממיתה. (וכן כך זה לפי הסדר, שאברהם היה ראשון ויצחק שני ויעקב שלישי, כך גם הסדר מלמעלה למטה – ראש, זקן ובשר).