הגמרא בפסחים[1] מספרת על שֵדָה בשם אגרת בת מחלת שהייתה יוצאת כל השבוע בלילות ומזיקה לאנשים המסתובבים בחוץ. לילה אחד פגשה בר' חנינא בן דוסא ואמרה לו: אם לא היו מכריזים עליך בשמים היזהרו בר' חנינא בן דוסא ובתורתו הייתי מזיקה אותך. אמר לה: אם כל כך חשוב אני בשמיים-גוזר אני עלייך שלא תעברי ביישוב לעולם. התחננה לו שישאיר לה משהו-והשאיר לה את לילי רביעי ולילי שבת.

אחרי כמה דורות שוב היא מסתובבת בלילה ופוגשת את אביי. היא אומרת לו: אם לא היו מכריזים עליך בשמיים היזהרו בנחמני (כינוי של אביי) ותורתו הייתי מזיקה אותך. אמר לה: אם כל כך חשוב אני בשמיים- גוזר אני עלייך שלא תעברי ביישוב לעולם.

נשאלת השאלה מה גדול כוחם של חכמים אלה שהכריזו עליהם בשמיים להיזהר בהם ובתורתם?

ישנה גמרא בירושלמי שקלים[2], שם מסופר על ר' חיננא בר פפא שהלך בלילה להתעסק בצדקה. פגש אותו אדון הרוחות ואמר לו: הרי כתוב "לא תסיג גבול רעך" ולילה הוא הזמן שלי ואסור לך להסתובב בו! אמר לו ר' חיננא בר פפא: גם כתוב "מתן בסתר יכפה אף" ואני יכול להכניע אותך על ידי הצדקה שאני עושה. שמע כך- וברח מפניו.

מכאן אנחנו רואים שעל ידי צדקה אפשר להכניע את השדים.

וכאן אנחנו צריכים לברר היכן מצינו שר' חנינא בן דוסא ואביי היו אנשי צדקה?

על ר' חנינא בן דוסא אנחנו לומדים במסכת תענית[3] שאשתו אמרה לו: עד מתי נצטער בעולם הזה? ענה לה: ומה נעשה? אמרה לו: בקש שיביאו לך משמיים משהו עכשיו. התפלל וירדה משמיים רגל של זהב. בלילה חלמו שכל הצדיקים יושבים על שולחן עם שלוש רגליים והם על שולחן של שניים. בבוקר אמרה לה: נח לך שנשב כך בעולם הבא? אמרה לו: לא, בקש שיקחו את זה חזרה. התפללה וירדה יד משמיים ולקחה את הרגל בחזרה.

ר' יהונתן אייבשיץ בספרו המתוק "יערות דבש" אומר שבאמת העניות מצד עצמה לא הפריעה לאשתו של ר' חנינא בן דוסא, אלא העובדה שאינם מסוגלים לעשות צדקה עם אחרים-לכן ביקשה שיתנו להם עשירות.

אך העניין הוא שכאשר היו עניים-הם עשו ככל יכולתם המועטה. אבל ברגע שהתעשרו הם נכנסו לגדר "כדמיבעי ליה לא עבד[4]"- כמו שהיה צריך לעשות לא עשה- ועל כן נגרע מהם חלקם בעולם הבא עד שהחזירו את העשירות.

בנוגע לאביי ישנה גמרא במסכת ראש השנה דף יח' עמוד א'. שם כתוב שאביי ורבא הם מבני עלי שנגזר עליהם למות אנשים-צעירים בני שמונה עשרה, ובכל זאת הם האריכו ימים. ולמה? אומרת הגמרא שרבא חי ארבעים שנה כיון שעסק רק בתורה. ואילו אביי חי שישים שנה כיון שעסק בתורה ובגמילות חסדים.

אם כן ראינו שר' חנינא בן דוסא ואביי היו בעלי צדקה וחסד, ועל כן היה בכוחם להכניע את השדים ולסלקם ממקום יישוב.