בס''ד     פרשת במדבר: האם מותר לבצע הזרעה מלאכותית בשבעה נקיים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (א, יח), שהקב''ה ציווה למנות את בני ישראל, ולייחסם לבית אבותם: '''וְאֵ֨ת כָּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם''. מה הכוונה לשון 'ויתלדו' המובא בפסוק? רש''י פירש, שהכוונה שכל אחד הביא את ספרי היוחסין שלו, ולמי נולד. הרמב''ן חלק וסבר שלא היה צורך להביא ספרי יוחסין, שכן ידעו מי שייך לבני ישראל ומי מהערב רב. ולכן פירש שכוונת הפסוק לומר שמשה מנה כמה אנשים היו בכל שבט. ובלשונו:

''ויתילדו על משפחתם לבית אבתם: הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתיחס על השבט, לשון רש"י. ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. הטעם, לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקדוש ברוך הוא נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים.''

בעקבות התורה הכותבת על ייחוס השבטים, נעסוק השבוע בשאלה האם ילד שנולד בהזרעה מלאכותית, נחשב מיוחס לאביו, והאם אביו מקיים מצוות פריה ורביה. כדי לענות על שאלה זו, נעסוק תחילה בשאלה האם מותר לעשות הזרעה מלאכותית, שאלה שמתכתבת עם סוגיות שראינו בעבר, האם מותר לשאוב זרע מאדם שנפטר בטרם עת ללא ילדים (נח שנה ו'), וכן למי מתייחס ילד במקרה של אם פונדקאית (תולדות שנה ה'). כמו כן, נעסוק בשאלה, האם מותר לבצע תהליך זה בשבעה נקיים.

הזרעה מלאכותית

מה היא הזרעה מלאכותית? לעיתים, בעקבות בעיות רפואיות של הגבר, שלא מאפשרות הבאת ילדים בדרך הרגילה, משתמשים בהזרעה מלאכותית. בשיטה זו, מזריקים ישירות זרע (אותו מוציא הבעל מראש), באמצעות מזרק אל גוף האשה בזמן בו יכולה להיכנס להיריון, דבר שמדלג על הבעיות העלולות להיווצר במהלך ביאה. לאחר ההיקלטות, תהליך ההיריון והלידה נמשכים כרגיל, וככל התעברות רגילה.

כפי שראינו בעבר כאשר דנו בהליך הפונדקאות, ראינו שתהליך זה מורכב מבחינה הלכתית באופן שלא קיים בהזרעה מלאכותית. מעבר לחידוש הרב וואזנר שאם תהליך פונדקאות מותר, נמצא שיש אפשרות שאדם יהיה נשוי לאשה אחת, אך יביא ילדים עם אשה אחרת, ובטל דין התורה 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', בתהליך הפונדקאות, אשה אחת מספקת את הביציות, ואילו אשה אחרת מגדלת את התינוק ברחמה, דבר שמעלה ספק מי נחשבת אם הילד, האם בעלת הביצית או הפונדקאית.

עם זאת גם בהזרעה מלאכותית, ישנה בעיה שיש בפונדקאות: הציץ אליעזר (טו, מה) והרב וואזנר (שבט הלוי ג, קעה) סברו, שהתהליך אסור, כיוון שכדי להרות די בתא זרע בודד אחד, אך בפועל יוצאים תאי זרע רבים לשווא. מה עוד, שבמקרים רבים תהליך יצירת העובר אינו נושא פרי. הרב עמאר (שמע שלמה ח, א), הרב גולדברג (אסיא יג, עמ' 110) ופוסקים נוספים חלקו וסברו, שתהליך זה מותר באין ברירה. הם לא חששו להוצאת זרע לבטלה, כיוון שהוצאת הזרע משמשת להבאת ילד. וגם אם לא תמיד מצליח טיפול ההפריה, הרי גם בדרך הרגילה במקרים רבים לא נוצר מיד ילד. ובלשון הרב עובדיה (יביע אומר אבן העזר ח, כא )

ואין לחוש בידון דידן מדין הוצאת שכבת זרע לבטלה, כיון שההריון של האשה נעשה מן הזרע שהוציא הבעל למטרה זו, אין זה נחשב לבטלה. ואף על פי שבהכרח הולכים לאיבוד כמה טפין מהזרע, מכל מקום אין בכך כלום, שהרי גם על ידי תשמיש בהכרח שילכו לאיבוד כמה טיפות מהזרע הראוי להולדה. וכבר אמרו חז"ל (בנדה לא א) מאי דכתיב ארחי ורבעי זרית, מלמד שאין האדם נוצר מכל הטיפה אלא מן הברור שבה.''

עם זאת מוסכם בפוסקים המתירים, שתהליך זה חייב להיות מפוקח בצורה מיטבית, עם רופאים שידוע שעושים את מלאכתם נאמנה, ולשם כך אף קמו מכוני הלכה שזה עיסוקם ותפקידם. שכן במקרה בו מתרחשת טעות, ומשתמשים בזרע שחושבים ששייך לאדם פלוני, ובעצם שייך לאדם אלמוני, מעבר לעוגמת הנפש הרבה הנגרמת לנוגעים בדבר, וכפי שהיה בבית חולים אסותא, יכולים להיווצר בעיות קשות של ייחוסין, בהן אח לא יודע שנושא את אחותו.

פריה ורביה

למעשה נראה שהגישה הרווחת בפוסקים, להתיר הזרעה מלאכותית, על כל פנים בשעת הדחק, וכאשר מיצו את שאר האפשרויות הרפואיות האפשריות. הגמרא במסכת יבמות (סא ע''ב) כותבת שלדעת בית הלל, על מנת לקיים מצוות פריה ורביה, על אדם להוליד בן ובת. נחלקו הפוסקים, האם במקרה של הזרעה מלאכותית, מקיימים מצוות פריה ורביה:

א. המנחת חינוך (מצווה א') סבר, שמצוות פריה ורביה מתקיימת בתוצאה, ולא במעשה, ולכן אין משמעות לדרך בה הילד נולד, די בכך שהוא ישנו. ראייה לדבריו הביא מגר שנתגייר, שלמרות ולעניין יוחסין נחשב כאדם חדש שאינו מיוחס לקרוביו, אם היו לו ילדים בעודו גוי הוא קיים מצוות פריה ורביה. ומדוע והרי בעודו גוי אינו חייב במצוות פריה ורביה? אלא שמצוות פריה ורביה מתקיימת בתוצאה, העיקר שיש לו ילדים, ולא משנה זמן הביאה. ממילא גם בהזרעה מלאכותית, יקיימו פרייה ורביה. 

גם הרב פרנק (הר צבי, אבה''ע ד), למרות שחלק על המנחת חינוך וסבר שמצוות פריה ורביה מתקיימת במעשה הביאה, אלא שהאדם אינו נפטר ממצווה זו עד שנולדים לו ילדים, בכל זאת סבר שמקיימים מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית. ונימק, שכיוון שבמקרה זה (ובניגוד למקרה של זרע באמבטיה וכדומה שנראה להלן) מטרת הוצאת הזרע היא לשם פריה ורביה, ממילא הרופא המזריק נחשב כשליח של הבעל. ובלשונו:

''ואפילו להמצדדים לומר דבנולד על ידי אמבטי אינו בנו לכל דבר כספיקו של החלקת מחוקק דלעיל, היה נראה לי לפי מה שכתב הט"ז, דלא קיים פרו ורבו משום שלא עשה מעשה כלל בפועל לשם קיום המצוה, וכן כתב בשאילת יעב"ץ... אבל בהזרעה מלאכותית כיון דמוציא זרע לשם כך, וגם מה שהרופא עושה הזריקה יש לדון דהוא שלוחו של הבעל, ושלוחו של אדם כמותו, אין מקום לומר שלא קיים פרו ורבו.''

עם זאת, ישנה נפקא מינה בין הבנת המנחת חינוך להבנת הרב פרנק, במקרה בו אשה התעברה מזרע הצף באמבטיה וכדומה (דבר שמעשית כנראה לא יכול לקרות), וכפי שמתארת הגמרא במסכת חגיגה (יג ע''א). לפי המנחת חינוך סוף כל סוף לגבר זה נולדו ילדים, ולכן יצא ידי חובת פריה ורביה. ואילו לדעת הרב פרנק, כיוון שיש צורך במעשה היריון מכוון, גם אם לא על ידי ביאה בדווקא ודי בהזרעה, מכל מקום כאשר התעברה מזרע הצף באמבטיה, הבן אינו מיוחס לו.  

ב. הט''ז (אבה''ע א, ח) ייתכן שחלק וסבר, שילד שנולד בהזרעה מלאכותית אינו מיוחס לאביו, וגם לא מקיימים בו מצוות פריה ורביה. הוא טען, שגם הסוברים שילד שנולד מזרע הצף באמבטיה מקושר לאביו, פסקו כך רק לחומרא, דהיינו כגון שמחמת הייחוס לאביו, ייאסרו על ילד זה להתחתן עם אחותו מאביו. אבל לקולא, כמו לפתור את אימו מחליצה במקרה בו ''אביו'' נפטר ללא ילדים, להוציא את אביו ידי חובה ממצוות פריה ורביה, לא על כגון זה נאמר. ובלשון הרב הדאיה (ישכיל עבדי אבה''ע ה, י):

'' אולם עם שהוא מתייחס לבנו, אך אין זה אומר להחליט מזה, שבזה קיים פרו ורבו... דהרי גם בנתעברה באמבטי, שכתב הבית שמואל דהוי בנו לכל דבר, אם נשים שימת עין קצת בדבריו, נראה דגם הוא מספקא ליה בזה... דלא פשט רק הספק השני, שהוא בנו לכל דבר, אך הספק הראשון אם קיים פרו ורבו, לא חיוה שום דיעה, והדבר פשוט, משום שאין זה כדרך כל הארץ, והוא גרוע מבן ממזר או חרש שוטה וקטן.''

עם זאת, כפי שהעיר הציץ אליעזר (ג, כז, ג) על כל פנים מדברי הט''ז, אין להוכיח שלא מקיימים בהזרעה מלאכותית פריה ורביה, ויש מקום לחלק בין מקרה של אשה שנתעברה מזרע באמבטיה, בו הזרע יצא שלא על מנת להביא וולד לעולם, לבין מקרה של הפריית מבחנה שזו מטרת הוצאת הזרע. וכפי שראינו לעיל, גם הרב פרנק, למרות שסבר שלא יוצאים ידי חובת פריה ורביה במקרה בו אשה התעברה מזרע באמבטיה, סבר שיוצאים ידי חובה בהזרעה מלאכותית.

בן הנדה

הגמרא מונה מספר ילדים להם יש פגם בעקבות תשמיש בעייתי, וביניהם בן שנולד לאשה שהתעברה בנידותה:

א. הרמב''ם (איסורי ביאה טז, א) ורוב הראשונים הבינו, שאין הכוונה לפגם בעל השלכה הלכתית, כמו לדוגמא כהן שהוליד ילד מאשה האסורה לו, שאותו הבן חלל ופסול לכהונה, אלא מדובר במעין אמירה רוחנית. ב. הנימוקי יוסף (מגילה כ ע''א ד''ה וכן) חלק וחידש, שפגם זה משמעותי וממשי, ועל אף שהוא לא ממזר, מכל מקום הוא פסול לכהונה. להלכה נקטו הפוסקים כדעת הרמב''ם, ומשום כך מותר לכהן לשאת בת הנדה, עם זאת, ייתכן שיש לכך השלכה הלכתית בנושא הזרעה מלאכותית.

לעיתים, הסיבה לכך שאין אפשרות להרות בדרך הרגילה, אינה נובעת מפגם רפואי של הגבר, אלא בעקבות 'עקרות הלכתית'. עקרות מעין זו נגרמת מכך שהזמן בו האשה יכולה להיכנס להיריון, חל תוך כדי זמן ההיטהרות שלה, בו היא אסורה לבעלה. למעשה, ברוב המקרים יש פתרון לבעיה זו, למשל על ידי לקיחת כדורים המעכבים זמן הביוץ. אולם דנו הפוסקים, במקרה בו לא ניתן לפתור בעיה זו, האם ניתן לקיים הזרעה מלאכותית, בזמן השבעה נקיים:

מחלוקת האחרונים

א. הרב הדאיה (ישכיל עבדי שם) סבר, שאין לעשות הזרעה מלאכותית בשבעה נקיים. ונימק, שמעבר לכך שלשיטתו יש איסור בהזרעה מלאכותית, שכן סובר כדעת האומרים שיש בכך הוצאת זרע לבטלה, ואם כן בוודאי הטומאה 'נדבקת' בעובר, דבר שלהבנתו אסור לעשות. בנוסף הביא מהזוהר, שכאשר שיש פגם בבני הנדה, אין מדובר בפגם כתוצאה ממעשה אסור, אלא גם אם נניח שהמעשה מותר, בכל זאת יש טומאה בזמן הנידות שגורמת לולד להיות פגום.

ב. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ב, יח) חלק וסבר, שאין איסור לבצע הזרעה מלאכותית בשבעה נקיים, והוסיף שאין כאן את דין 'בן הנדה', שכן פגם זה נאמר רק מחמת העבירה, במקום בו ההיריון נעשה באיסור, ולא בהזרעה מלאכותית המותרת. והוסיף, שאף אין לדרוש מהאשה לטבול קודם תהליך זה, שכן במקרה זה בשביל הרווח שבן זה לא ייחשב כבן הנדה, יוכל להיגרם קלקול גדול יותר, שבעלה ישמש איתה לפני שיגמרו שבעה נקיים, ולכן בוודאי שאין להחמיר בזה. ובלשונו:

''לזלף זרע הבעל לתוך בטנה שלא בתשמיש אלא על ידי שפופרת שעושין הרופאים, אין צורך לטבילה בזה כי איסור וכרת דנדה הוא רק על ידי תשמיש דביאה... וממילא אין להחמיר ולהצריכה לטבול אחר שבעה ימים בלא ספירת שבעה נקיים, משום שיכול לבא מזה קלקול להקל גם לשמש עם בעלה, והוי חומרא דאתי לידי קולא, וגם שאין בזה שום צורך להחמיר שאין לחוש לשיטתם כלל, ובפרט לפגם דולד הנדה שאין נוגע זה לאיסורין כלל דכשר אף לכהונה.''

ראייה להבנה זו, הביא הרב עובדיה (יביע אומר אבה''ע ב, א) מדברי הסמ''ק, שכתב שאין מניעה שאשה נדה תשכב על סדיני בעלה עליהם יש זרע, שכיוון שאין כאן ביאת איסור, הולד כשר לגמרי. לא זו בלבד, גם במקרה בו תתעבר מזרע של אדם זר, סבר שאין הולד ממזר, שכן ממזרות נוצרת רק במקרה של ביאת איסור. עם זאת, האיסור של אח לשאת את אחותו, קיים גם במקרה זה, ולכן על האשה להיזהר ולהימנע משכיבה על סדינים במקרה שיש בו חשש זרע של איש זר.

עוד יש להוסיף כסברא להקל, שייתכן שהיחס של חז''ל לבן הנדה היה משתנה בזמן הזה. כפי שביאר הרמב''ן (פרשת ויצא לא, לה), היחס לנדה בזמנים עברו היה כדבר טמא לחלוטין, לא היו הולכים למקום שבו הלכה, סברו שמבטה מזיק, הייתה יושבת לבד באוהל וכו'. בזמן הזה, היחס לנדה שונה לחלוטין, ולכן בפרט אם הסיבה שחז''ל ראו בבני הנדה פגם הוא פגם הרוחני ולא מחמת העבירה (ובניגוד לתפיסת הרב הדאיה שראינו לעיל), בזמן הזה יש יותר מקום להקל בדין זה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...