"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א). '"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום [ערב] תשעה באב היה; אמר הקב"ה: הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", וכתיב (במדבר יד, י): "וכבוד ה' נראה באהל מועד", אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה' (סוטה לה,א). בחטא המרגלים נעשה היסוד של החורבן בט' באב שהביא גם לגלות יחד אתו. נראה שלכן גם הגלות מתגלה בהקשר לגילוי הארץ, שגלו שבעים שנה כנגד פגמם בקדושת א"י, שלא שמרו על שמיטות ויובלות: 'בעון ... והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן ... בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו', וכתיב (ויקרא כו, לד): "כל ימי השמה תשבות"' (שבת לג,א). '"את אשר לא שבתה" - שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום' וכו' (רש"י; ויקרא כו,לה). כיון שגלות מהארץ קשורה לחטא המרגלים שפגמו בקשרנו לארץ, שזלזלו בקדושת הארץ ורצו להשאר בגלות, לכן זה עולה ומתגלה בפגם של אי שמירת קדושת הארץ ומביא קטרוג לגלות. נראה שעניין השמיטה זהו גילוי של שבת הארץ, ולכן יש בזה גילוי גם בשבת (רגילה) שאסור להוציא מרשות לרשות, שאם חוטא ומעביר רשויות זה מעלה קטרוג שמזכיר את עון שמיטה ומביא לגלות (או קטרוג בעצם הדימוי שנקרא שבת ולכן מתגלה קטרוג דומה). שזהו אולי שאומר: 'גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן', מדוע חוזר ואומר שמגלים הרי ברור שגלות זהו שמגלים? אלא שאולי בא לרמז על כעין איסור הוצאה מרשות לרשות שזה נעשה ע"י עקירה העברה והנחה ברשות אחרת, שכך רמז שבאה גלות שמתגלה בה כעין חטא העברה בין רשויות (שמעלה קטרוג לזה), ולכן מתגלה שהם נעקרים - 'ומגלין אותן' שזהו גילוי עקירה ממקומם, 'ובאין אחרים' זהו שבאים ממקום אחר כך שמרמז על העברה ממקום למקום אחר, 'ויושבין במקומן' זהו רמז להנחה. אולי לכן בגמ' מיד לאחר הדרשה לעונש ט' באב מובא על שרגמו אבנים כלפי מעלה, כעין לרמז שיש קשר גילוי עם עניין של זריקת אבנים, שבזה גם נגד ה' ח"ו, שזהו העברה מרשות לרשות בשבת, שהמחלל שבת כטוען ח"ו שה' לא האלקים שברא את העולם וזהו כעין התמרדות וביזוי נגד ה' כמו שרגמו כלפי מעלה, וזה מתגלה בזריקת אבנים (שבזה מעביר ממקום למקום) כעין כמו המעביר מרשות לרשות או ד' אמות ברה"ר. נראה שבחילול שבת של הוצאה מרשות לרשות מביא לגלות כעין שיוצאים מרשות ה' בא"י (בה ה' שולט ישירות) לרשות הגוים בחו"ל (ובחו"ל ה' שולט דרך שליחיו [ראה רמב"ן; ויקרא יח,כה]), שזהו כהוצאה מרשות אחת לאחרת (שזהו שני גילויי רשויות אחרים, שכאן ה' שולט ישירות ושם דרך שליחיו. ועוד כאן אנו תחת יד ה' ושם תחת יד הגוים [ולכן זה מתגלה בהעברת ד' אמות ברה"ר שזהו גילוי של שני גילויי רשויות שונים, שיש בכל ד' אמות כרשות בפני עצמה. או כהעברה מרה"י לרה"ר ולהיפך, שהם גילוי של סוגים שונים של רשויות]. וכן כהוצאה מרה"י לרה"ר, שא"י היא רשות הקב"ה בלבד שזהו אחד כרה"י, ושם דרך שליחיו ולכן כעין שיש גם מקום לעוד, שזהו כרה"ר; שכך כשמוציא מרה"י לרה"ר נותן מקום לקטרוג ליציאת ישראל מהארץ לחו"ל, וכשמוציא מרה"ר לרה"י זהו קטרוג שגוים יבואו מחו"ל לכאן וממילא מתוך זה גם יוציאו אותנו). [וכגילוי לזה האומות שהגלו את ישראל היו אומות ששלטו אז ברחבי העולם, כעין גילוי של רשות שלהם על רבים, והם הוציאו אותנו מארצנו המיוחדת שזהו כרשות היחיד (וכן ישראל מיוחדת משאר האומות, ולכן כעין שלטון גוים מתגלה כרשות הרבים, ואילו א"י, ארצנו, כרשות היחיד)]. אולי כרמז שע"י שבת מביאים גאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד): "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב), ממילא בחילול שבת יש גילוי לקטרוג לגלות, היפך מגאולה. איסור העברה מרשות לרשות מתגלה (גם) בהעברת ד' אמות ברה"ר, שזהו כעין שהמרגלים נשלחו ברשות ישראל הרבים כשליחיהם, שזהו מתגלה כעין גילוי של רה"ר (שזהו גילוי של שימוש לרבים; וכן לשון נופל על לשון - רשות [הסכמה] כמו רשות [רה"ר]), וכן המרגלים חזרו למחנה ישראל (שזהו רה"ר) להודיע מה מצאו כך שזהו כגילוי של רה"ר; והמרגלים חזרו עם אשכול ענבים, רימון ותאנה (במדבר יג,כג) ואילו יהושע וכלב לא נשאו כלום, כך שהיה בזה כעין חלוקה בין ארבעה - נושאי ענבים, רימון, תאנה, וכלום, וכך מתגלה כעין ארבע ברה"ר, כגילוי ד' אמות ברה"ר, והם הביאו מא"י למחנה ישראל, כעין שהוציאו מרשות לרשות שזה בגילוי של ד' ברה"ר (ובעקבות המרגלים בכו ישראל ונגזר שיגלו, כך כעין עולה הקטרוג בעוון הוצאת חפץ ד' אמות ברה"ר). וכן כעין רמז שהם הלכו לבדוק את א"י שהיא ארבע מאות פרסה (רש"י; במדבר יג,כה) כך כעין מתגלה ארבע אמות, ש'מאות' זה אותיות 'אמות'. (וכן הלכו ארבעים יום בריגול, שבגימטריה קטנה ארבעים זהו ארבע). אולי העברה נעשית ע"י שלושה שלבים: עקירה העברה והנחה, כעין שחטא המרגלים נעשה ע"י שדיברו נגד הארץ, ואחרי דברי כלב המשיכו שוב לדבר, ואז ישראל בכו, שזהו גילוי של שלושה שלבים. אולי נרמז שחורבן בית ראשון נעשה בשל שלושת העברות החמורות ('מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' [יומא ט,ב]), שבזה מתגלה כעין כנגד שלושת השלבים שבהוצאה: ע"ז מקטיר ומזבח לע"ז כעין מעלה לע"ז, שזהו עקירה שמעלה מהארץ (וכן כעין עוקר ח"ו את גילוי שם ה' מהעולם, שמכריז שהע"ז הוא האלוה). עריות זהו כהעברה, שכעין מעביר אותה מרשות בעלה לעצמו. שפיכות דמים גורם לאדם ליפול לארץ ללא רוח חיים, שזהו הנחה (וכן בשל מיתתו מניחים את הנרצח אח"כ בקבר). וזהו אולי רמז במשנה: 'גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ' (אבות ה,ט), שמחבר לגלות את שלושת העברות החמורות, ושמיטה (שמרמזת לשבת). כדי שדרך תחשב רה"ר צריך שיעברו בה ששים ריבוא איש (לחלק מהדעות, כרש"י וכו'), שזהו כעין גילוי שהמרגלים גרמו לכל העדה, ששים ריבוא (גברים) לבכות. רוחב דרך רה"ר היא 16 אמות, אולי זה מתגלה ע"פ דעת ר"ע שהאשכול נלקח ע"י 16 מרגלים (שלדעתו יצאו המרגלים כפולים): 'כתיב (במדבר יג): "איש אחד לשבט", על דעתיה דרבי עקיבה דו אמר לשונות רבויים הן, עשרים וארבעה היו; ששה עשר באשכול, ושמנה בתאנים ורמוני ובנושא כלים. ועל דעתיה דרבי ישמעאל דהוא אומר לשונות כפולין הן, שנים עשר היו: שמונה באשכול, וארבעה בתאנים ורימוני ובנושא כלים' (יר' סוטה ז,ה). שכנגד האשכול שזה היה הכי חזק בעיני העדה כגילוי לגסות וגדלות הפירות, כנגד זה מתגלה ברה"ר 16 אמות כמרגלים שבאו עם האשכול להחטיא. (או שטענו נגד שבאו, וכן רצו לחזור למצרים: "ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" [במדבר יד,ג-ד], לכן מתגלה בגודל המחנה שבאו שזה היה בגילוי 16 אמות). או שטענו גם נגד יציאתם ממצרים, שהיה עדיף לישאר שם: "וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו" (שם,ב), ויציאתם ממצרים נעשתה ע"י עשרת המכות, והמרגלים טענו: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (שם יג,לג), ומכת הארבה במצרים היתה המכה השמינית, והם טענו שהיו כחגבים בעיניהם ובעיני הענקים, שכפלו בדבריהם, ולכן כעין מתגלה שמונה כפול פעמיים שזהו 16; שכך ברה"ר שהיא 16 אמות מתגלה שיש איסור הוצאה, שלא להוציא מרשות כמרגלים (שהוציאו את ישראל מלהיכנס לרשות הארץ).