בס''ד            פרשת חקת: האם ניתן לאכול אוכל שמובא על ידי שליח גוי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כ, יז) על בני ישראל המבקשים לעבור דרך סיחון בדרכם לארץ ישראל, תוך הבטחה שלא להשחית את הארץ בעוברם בה: ''אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ''. הרמב''ן (שם) העיר, שבעוד שבפרשה זו לא מוזכר שהמטרה היא לצורך הכניסה לארץ ישראל, בפרשת דברים המטרה כן מוזכרת. עוד הוסיף, שבפנייתם לאדום בבקשה לעבור בארצו, לא מוזכרת כלל ארץ ישראל, וזאת כדי שלא לעורר את קנאת אדום שהיה אמור לרשת את הארץ, אילו לא היה יעקב לוקח את הברכות מעשיו. ובלשונו:

''ואמרו ישראל לאדום עד אשר נעבר גבלך: ולא הזכירו לו "אל הארץ אשר ה' א-להינו נותן לנו", שלא יקנא בהם על הארץ לאמר, כי להם הייתה לולי שלקח בכורתו וברכתו במרמה. אבל לסיחון הזכירו, עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להינו נותן לנו, כמו שהזכיר משה במשנה תורה.''

מפסוקים אלו, דורשת הגמרא במסכת עבודה זרה את האיסור לאכול ממאכל שבישל גוי, כפי שעסקנו בעבר (קרח שנה ד') ביחס לבישול עובד זר בבית סיעודי. גם השנה נעסוק בנושא קשור ובשאלה, האם ניתן לסמוך על שליח מזון גוי המביא אוכל שהוזמן ממסעדה, שאכן הביא את האוכל הכשר שהוזמן, ולא החליף אותו באוכל שאינו כשר. כדי לענות על כך, נעסוק בדין 'חותם בתוך חותם', האם יש לחשוש להחלפה במקום בו שאין ריווח ממנה, ומה הדין כאשר רוב האוכל בסביבה, כשר.

בשר ללא השגחה

הגמרא במסכת חולין (צה ע''א) מביאה מחלוקת בין רב ללוי, מה דינו של בשר שהושאר ללא השגחה, אפילו בביתו של אדם:

א. לוי סובר שאין לחשוש שמא חיה החליפה בשר זה, ולכן הוא מותר באכילה. ב. רב חולק וסובר שהבשר אסור, שכן חוששים שמא בעל חיים לקח את הבשר הכשר והחליף אותו בבשר אסור. אם כן, כיצד אכל רב בשר? או שאכן בדק שלא היה רגע שבו הבשר נותר ללא השגחה, או שלחלופין, היה לו סימן בבשר או טביעת עין שבאמצעותם זיהה שמדובר בבשר שלו.

הגמרא מקשה מספר קושיות על שיטת רב, חלק מהן ממשניות מפורשות. קושיה ראשונה: כיצד המשנה מתירה לאכול בשר הנמצא ביד טבחי גויים (אם כל השוחטים בעיר יהודים), והרי בשר זה נעלם מן העין. קושיה שניה: כיצד ניתן לאכול בשר המושלך ברחוב, אם רוב החנויות בעיר כשרות, והרי גם אם הולכים אחר הרוב, הרי בשר זה נעלם מן העין, ושמא החליפה אותו חיה. מיישבת הגמרא, שבמקרים אלו מדובר בגוי השומר על הבשר שלא ייחטף ויוחלף (ואין לחשוש שמא הגוי יחליף מסיבות אחרות).

מחלוקת הראשונים 

נחלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה:

א. הרמב''ם (מאכלות אסורות ח, יא - יב) פסק להלכה כדעת רב, וכפי שבדרך כלל נוקטים כאשר מדובר במחלוקת בדיני איסורים, ובפרט שהגמרא דנה בשיטתו. ראיה נוספת לכך שהלכה כמותו, יש בגמרא במסכת בבא מציעא (כד ע''ב) הדנה בעוף שנטל מהשוק והניחו בשטחו של בר מריון. והקשתה הגמרא (מעבר לדיון הנוסף בהלכות השבת אבדה) כיצד ניתן לאכול בשר זה, והרי לדעת רב בשר שנעלם מהעין אסור באכילה. מתוך כך שהגמרא מקשה משיטתו, משמע שהלכה כמותו.  

עם זאת, לא הביא הרמב''ם דברי הגמרא במלואם. בעוד שכאמור הגמרא מסייגת וכותבת שבשר הנשמר בידי גוי וידוע שרוב השוחטים יהודים, מותר לאוכלו, הרמב''ם כתב שאפילו אם כל הטבחים יהודים, אסור לאוכלו. את הטעם להשמטת דברי הגמרא נימקו הבית יוסף והב''ח (יו''ד סג), שדין זה היה נכון בזמן הגמרא, שכן אז כאשר היה בשר טרף בשוק, היו מכריזים על כך וידעו מתי מותר לקחת בשר הנשמר בידי גוי ומתי אסור. לעומת זאת, בזמן הזה שלא מכריזים, אסור בכל עניין. ובלשון הרמב''ם:

''בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב, דכל דפריש מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר. וכן בשר הנמצא ביד עכו"ם ואינו ידוע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, זה הוא דין תורה, וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עכו"ם, אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל, ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור, אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעת עין.''

ב. רש''י (חולין צה ע''ב ד''ה רב) והרא''ש (ז, כב) חלקו וכתבו, שעל אף שבדרך כלל הלכה כרב כאשר הוא חולק עם לוי בדיני איסורים, במקרה זה דווקא הלכה כלוי, שבשר שלא הושגח מותר באכילה. ונימקו, שלמרות והגמרא מיישבת את הקושיות על שיטת רב, מדובר בתירוצים דחוקים, וודאי שפשט המשניות אינו כמותו. בנוסף, הגמרא מקשה 'כיצד אכל רב בשר' (ומיישבת שיש לו סימן על הבשר וכו'). מתוך כך שהיא מקשה כיצד רב אכל בשר, ולא כיצד אנו אוכלים בשר, משמע שדבריו אינם להלכה.  

כיצד, אם כן, יישבו את דברי הגמרא בבא מציעא המביאה את דברי רב? הרשב''ם (מובא בבית יוסף שם) יישב, שגם לדעת לוי שלא חוששים שבשר שלא הושגח אסור באכילה, זה רק במקרה שבו אין סיבה משמעותית לחשוש, כגון שהשאירו בשר על שולחן במטבח, וחזרו ומצאוהו במקומו. אבל כאשר ידוע שבעל חיים הביא את הבשר, וכן שיש טבחים רבים גויים במקום זה, הרי שיש סיכוי סביר שבעל החיים החליף את הבשר הכשר בפסול, בוודאי שגם לדעת לוי במקרים אלו יש לחשוש.

להלכה

נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד סג, א) בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך פסק כדעת הרמב''ם, שבשר שנמצא ללא השגחה אסור באכילה, אלא אם כן מזהה בעל הבשר שהוא שייך לו. עוד הוסיף, שבמקרה בו הבשר תלוי על מסמר ואין אפשרות לבעל החיים לקחתו, הוא מותר באכילה, שכן אין חשש שיוחלף. ב. הרמ''א חלק ופסק כרשב''ם, שבסתמא אין לחשוש שמא הוחלף, ורק כאשר הוא נמצא במקום אחר ויש טבחים גויים, יש לחשוש.

בשר שנטלו גוי

בנוסף לבשר ללא השגחה, הגמרא במסכת עבודה זרה (לט ע''ב) כותבת בשם רב (וללא חולק במקרה זה), שישנה בעיה לקחת בשר, יין, דגים וכדומה, הנמצאים ברשות אדם שיש חשש שיחליף אותם במאכלים טמאים זהים. כיצד בכל זאת ניתן לקחת מאכלים אלו מידי החשודים להחליפם? נחלקו הראשונים:

א. הרמב''ם (מאכלות אסורות יג, ח - י) הבין, שיש לחלק בין דברים שאיסור אכילתם מדאורייתא, לבין דברים שאיסור אכילתם מדרבנן. דברים שאיסור אכילתם מהתורה, צריך חותם בתוך חותם כדי שיהיה ניתן לאוכלם אם היו בחזקת הגוי, דהיינו שתי חותמות או סימנים על גבי המוצר, המעידים שמדובר במוצר המקורי שלא הוחלף (ואף שניתן לזייף את החותמות, מדובר בטורח רב). ואילו בדברים שאיסורם מדרבנן, שאיסורם קל יותר, די בחותם אחד. ובלשונו:

''מותר לישראל להפקיד יינו בכלי סתום ביד עכו"ם, והוא שיהיה לו בו שני סימנין, וזה הוא הנקרא חותם בתוך חותם... יין מבושל והשכר או יין שעירבו עם דברים אחרים, כגון דבש ושמן וכן החומץ והגבינה והחלב, וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עכו"ם, אינו צריך שני חותמות אלא חותם אחד בלבד דיו, אבל היין והבשר וחתיכת דג שאין בה סימן שהפקידן ביד עכו"ם, צריכין שני חותמות.''

ב. רבינו תם (תוספות לא ע''א ד''ה דאמר) הסכים שדברים שאיסורם מדרבנן די בחותם אחד, אך חלק וסבר שבדברים שאיסורם דאורייתא, יש לחלק בין ישראל מומר לבין גוי. כאשר הוכל נשלחו ביד ישראל מומר החשוד להחליף, צריך שתי חותמות, שכן המומר סובר שלא יבדקו את מה שמביא (בגלל שהוא יהודי), ולכן אינו מפחד והסיכוי שיחליף עולה. לכן צריך שתי חותמות, שכן יותר קשה לזייפם. לעומת זאת כאשר האוכל נשלח ביד גוי, אז הגוי יודע שחושדים בו, והפיקוח צריך להיות פחות מהודק.

ג. התוספות (שם) בגישה שלישית, הסכימו לדברי הרמב''ם, שהגמרא מדברת על בשר הנשלח בידי גוי, ולא בידי יהודי מומר, אך חלקו וסברו שיש לחלק בין מקרה בו המשלח עתיד לראות את הבשר עם החותמת לאחר שנשלח ביד הגוי, לבין מקרה בו לא עתיד לראות. במקרה בו עתיד לראות, מפחד הגוי שמא המשלח יזהה שזייף את החתימה, ולכן די בחותם אחד. לעומת זאת כאשר המשלח לא עתיד לראות, הגוי פחות חושש שייתפס, ולכן צריך שתי חותמות כדי שיקשו על החלפה וזיוף[1].

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (יו''ד קיח, א) הביא 'בסתם' את דעת הרמב''ם, שדבר שאיסורו מדרבנן שנשלח על ידי גוי מותר באכילה בחותם אחד, ודברים שאיסורם מדאורייתא צריך שתי חותמות. והוסיף 'כיש אומרים' את דעת התוספות, שאם המשלח עתיד לראות את האוכל עליו הטביע את חותמו, די בחותם אחד, שכן הגוי חושש שמא יזהה המשלח את חותמו. כפי שראינו בעבר (קרח שנה ב') נחלקו הפוסקים כיצד נקט השולחן ערוך כאשר מביא שתי דעות, אך בפשטות פסק כדעת הרמב''ם.

ב. הרמ''א (שם) חלק והביא בנוסף את שיטת רבינו תם, שיש לחלק בין מקרה בו גוי הוא השליח, שאז די בחותם אחד, לבין מקרה בו יהודי החשוד להחליף הוא השליח, שאז צריך שתי חותמות. עם זאת, לא פסק כך לכתחילה, אלא רק בשעת הדחק. כתוצאה מכך דן השערי תשובה (שם, ג) מה דין בשר אווז שנשלח מעיר לעיר באמצעות שליח גוי, כאשר היהודי כתב על כל חתיכה וחתיכה פתק, שייסוד הספק הוא האם פתק זה נחשב חותם, וניתן לסמוך במקרה זה על שיטת הרמ''א, שבשליח גוי די בחותם אחד.  

הזמנת אוכל

על בסיס האמור, כאשר מזמינים אוכל באמצעות שליח, אם הוא גוי, לדעת השולחן ערוך חייבים שהמאכל יהיה סגור בשתי חותמות. ולדעת הרמ''א, בשעת הדחק ניתן להסתפק בחותם אחד. לכאורה לא ניתן יהיה להזמין אוכל, שכן ברוב המוחלט של המקרים, מדובר באוכל מבושל, והוא אינו סגור בשתי חותמות. אולם, ניתן לצרף מספר סברות להקל:

א. הגמרא במסכת עבודה זרה (יב ע''א) כותבת, שאין איסור ליהודי לבשל בסמיכות לגוי בשר, ולא חוששים שמא יזרוק בשר לתוך קדירת היהודי, שכן אין לו בכך שום רווח. על בסיס אותו עיקרון, כאשר מזמינים משאית שלמה של עופות וכו', יש חשש ממשי שיחליפו אותו בבשר טרף, שכן יש בכך רווח ממוני גדול. לעומת זאת כאשר מזמינים ממסעדה, הגוי לא מרוויח מכך אם יחליף, ואדרבה, עלול להפסיד כסף, שכן פרוצדורת הזיוף לוקחת לו זמן רב על חשבון השליחויות שלו. ובלשון ערוך השולחן (קיח, ל):

''והנה הסכמת כל רבותינו הראשונים והאחרונים, דלא חשדינן ליה לעובד כוכבים שיכשיל את הישראל בחינם כשאין לו הנאה מזה. ואין לשאול דאם כן בעגונה שלא האמינו לכותי רק במסיח לפי תומו, אבל בלא זה אינו נאמן ולמה, לא יהא נאמן והרי אין לו הנאה מזה. דיש לומר הוא משום דבעינן עדות ובלא מסיח לפי תומו אין כאן עדות.''  

ב. הגמרא במסכת עבודה זרה (לא ע''א) כותבת, שמותר לשלוח חבית סגורה ביד נכרי כאשר הרבים מצויים, אפילו כאשר אין בה חותם, שכן הגוי מפחד להתעסק עמה כאשר רואים אותו. ופסק השולחן ערוך (יו''ד קיח, ז), שבדיעבד ניתן לסמוך על כך. משום כך נראה שמותר לסמוך שהגוי לא החליף את המאכל שהביא, שכן הוא חושש שיראו אותו מתעסק עם המאכל. בנוסף, חושש שמא מקבל המאכל ישים לב שהתעסקו באוכל שלו, ויתלונן עליו -למעסיקיו.  

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...