"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן” וגו' (במדבר לג,א). '"אלה מסעי" - למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנא' (במדבר יב): "ואחר נסעו העם מחצרות" וגו' (שם יג) "שלח לך אנשים" וגו', וכאן הוא אומר: "ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה", למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו; כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' (במדבר רבה)' (רש"י). מקור דברי רש"י במדרש: '"אלה מסעי". משל למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום א' לרפאותו; כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר: "אלה מסעי"' (במדבר רבה כג,ג [וכן בתנחומא “מסעי” סימן ג]). 'כך א"ל הקב"ה למשה מנה להם כו'. משום שבמסעות אלו אירע ברובם צרות אשר מצאו בהם, לכן שב ה' ומזכירם כביכול כמצטער על אשר נצטערו בכל אחד מהמקומות (אלשי"ך)' (עץ יוסף). 'כשחזרו. אחר שנתרפא הבן וחזר בשמחה היה מספר מה שקרה לו סיבות של צער בדרך. והנמשל על חולי הנפש, והבן אלו ישראל שהיו חוטאים וחולים עד אחר פעור, כמ"ש: "כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ועד שבאו לארנון שעשו תשובה ונתרפאו. וע' לעיל פ' י"ט סי' כ"ד ומש"ש ותבין כאן' (מהרז”ו). המהר"ל מסביר את המשל שמפרט שלושה דברים: 'כאן ישננו כו'. פירוש: כי לפעמים היו ישראל בנחת ובשלוה, וזהו 'ישננו'. ולפעמים היו ישראל בצער כאשר היה חסר להם דבר, וזהו 'הוקרנו'. ולפעמים בסכנה היו, וזהו כמו חולה החושש בראשו. ואם תאמר, וכל זה מה נפקא מיניה שהוא מספר בדברים אלו? יש לומר: שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב' (גור אריה). אולי אפשר שהמדרש הביא שלושה דברים כרמז על גילוי חזק, כעין חזקה, שזה לא סתם הבאת מקרים אלא כקביעה להראות שה' טיפל בנו כל הזמן, וכן מצד שני שהיינו שרויים בחטא כל הזמן... אולי אפשר שהשלושה מרמזים על אהבת ה' אותנו, שאע"פ שהיינו שרויים בגילוי קשר לחטא בכ"ז ה' אהב אותנו וטיפל בנו. לכן מביא שלושה דברים כעין כרמז לשלושה חלקים שהיו במסעות, כמו שהסביר רבי משה הדרשן (רק שאצלו זה בא להראות את רחמי ה', שאע"פ שגזר גזרה בכ"ז היה גילוי של מידת הרחמים עלינו [שהדגש הוא שה' ריחם על אף גזרת הגלות], וברבי תנחומא זה בא לומר שבמסעות היה גילוי אהבת ה' אלינו שאע"פ שחטאנו בכ"ז ה' טיפל בנו [שזהו גילוי של אהבה תמידית על אף החטאים שנעשו כל הזמן]), שבכל השלבים חטאנו (או הינו קשורים לגילוי חטא), ובכ"ז ה' היטיב לנו מאהבתו. החלק הראשון, עד חטא המרגלים זהו כעין 'ישנו', שהשינה היא בין שני ימים, שיושנים כדי לצבור כוח לאחר הפעילות של היום שעבר (שלכן עייפים מהמאמץ שהיה), ולקראת יום המחר, שזהו כעין הזמן של לאחר ניסי יציאת מצרים, ולפני הכניסה לארץ (שהיו צריכים להכנס, אלא שחטאו במרגלים ולכן לא נכנסו אז). החלק השני, שזהו זמן תחולת גזרת הגלות במדבר (38 שנה), זהו 'הוקרנו', כעין רמז שלא היה גילוי של אהבת ה' בגלוי, כיון שהיתה עלינו גזרה למות במדבר, ולכן זהו כעין קור שהוא היפך מהחום, שחום מסמל חום ואהבה, שכך בזמן זה היה כעין אי גילוי של חום ואהבת ה' אלינו בגילוי. כנגד החלק השלישי, שזהו ממות אהרן והלאה, זהו 'חששת את ראשך', כעין רמז לראשי ישראל, שזהו משה ואהרן שמתו בזמן ההוא; וכן כעין רמז ל'חש בראשו, יעסוק בתורה, שנאמר: "כי לוית חן הם לראשך"' (עירובין נד,א), שזהו כעין מיתת משה ואהרן שהיו גדולי מלמדי התורה לישראל בדור המדבר, שכך זהו כעין כאב ראש שזה קשור לחוסר בלימוד תורה. אולי אפשר גם שזה כרומז על חטא העגל וחטא המרגלים ועל שאר החטאים, שישננו זה כרמז לחטא העגל, שאהרן אמר להם שיעבדו את העגל למחרת, שזה אומר שילכו בנתיים לישון: “ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת" וגו' (שמות לב,ה-ו). נעשה קר כרמז לחטא המרגלים שהפחידו את ישראל בטענה שהם לא יכולים לנצח את תושבי הארץ, וכך הפילו עליהם מורא משבעת העממין, וכשנופל על אדם אימה יש לו צמרמורת של קור. וכאב הראש זה כרמז לכל שאר החטאים שעשו, שלא הפנימו בדעתם מספיק אמונה בה' ולכן חטאו שוב ושוב ולא למדו לקח (שזה קשור בדעת). אולי גם כרמז שחטאו בחטאים חמורים, כמו שמתגלה בעגל שחטאו בשלושת העברות החמורות (רש"י; שמות לב,ו), ולכן רומז שאפילו בהם חטאו (וכמובן שגם חטאו בעוד חטאים): 'ישננו' כרמז לגילוי עריות כרמז לשוכב עם אשה; 'הוקרנו' כרמז לשפיכות דמים, שלפצוע נעשה קר (עד שמת); 'חששת את ראשך' כרמז לע"ז, כרמז לאמונה שהיא מתגלה בדעת שבראש. אולי גם כרמז שחטאו וה' בכ"ז היטיב עמם, ושיא ההטבה התגלתה בשלושת החסדים שה' נתן להם – מן, ענני כבוד ובאר מרים. שכך 'ישננו' כרמז למן שירד מוקדם בבוקר, שיש אנשים שעוד ישנים אז (וכן לאחר האוכל נעשים עייפים ורוצים לישון). 'הוקרנו' קשור למזג האויר, וזהו רמז לענני הכבוד שהגנו עליהם מפגעי מזג האויר. 'חששת את ראשך' כרמז לבאר מרים, שמי שלא שותה מספיק נעשה לו כאב ראש. אולי גם אפשר שזה כעין רמז לנאמר קודם במדרש: ' ... אמר להם הקדוש ברוך הוא: וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם. ולא עוד, אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם, שנאמר (דברים ח, טו): "נחש שרף ועקרב", ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לכך אמר הקב"ה למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם, מנין? ממה שקרינו בענין: "אלה מסעי"' (במדבר בה כג,א). שכך כנגד הניסים האלו נרמז: 'ישננו', שלא נאלצנו לברוח מן השונאים, אלא יכלו לשבת בביתם בנחת ולישון שינה רגועה. 'הוקרנו', כרמז שלא הוכשו ע"י הנחשים השרפים, שהארס עולה בגוף ושורף. 'חששת את ראשך', כרמז לכל שאר הצרכים שיש לאדם ההולך במדבר, שלפני שיוצא לדרך הוא שובר את הראש מה צריך לקחת כדי שיוכל להסתדר בדרך במדבר, וה' סידר לישראל שלא היו צריכים לחשוב ולהכין כלום, לא היו צריכים לקבל כאב ראש מהמאמץ מה צריך להכין כדי להסתדר. (עוד על הסיבה לכתיבת המסעות ראה 'בארץ לא זרועה', 'פירוט מסעי ישראל במדבר – מה עניינו?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. וב'תורת המקרא', “מסעי" אות א, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א).