"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי"

(דברים ג, כו)

מגלים לנו חז"ל, שמשה רבינו התחנן לה' שימחל לו וירשה לו להיכנס לארץ ישראל, כפי שמחל לעם ישראל פעמים רבות (תנחומא, ואתחנן ו): "אמר לפניו: אני יחיד וישראל שישים ריבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך וביקשתי עליהם רחמים ומחלת להם, על שישים ריבוא השגחת ועלי אין אתה משגיח? אמר ליה: משה, אין דומה גזרת ציבור לגזרת יחיד".

אולם ה' השיב למשה רבינו שכאשר מדובר בציבור, ההתנהלות היא שונה מאשר מול יחיד, ולכן אין מקום להשוות ביניהם.

כך כתב הר"ן בדרשותיו (דרשות הר"ן, דרוש ט'): "לפיכך אמר משה לישראל 'וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם' - להראות להם מעלת הכלל, שהרי הוא חטא להשם יתברך, והירבה על חטאו כמה תפילות ותחנונים ולא נענה, והייתה הסיבה מפני שבא בכלל חטאו זלזול בכבודן של ישראל, ואף על פי שלא היה עיקר חטאו על ככה, הראה השם יתברך שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים, כדי שייקח דוגמא לדורות שיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל, כי הכלל מצד כללותו הוא ישיג מעלה וחשיבות שאי אפשר בפרט אחד".

למרות שבני ישראל במדבר הכעיסו את ה' והימרו את פיו פעמים רבות, אומר הר"ן, נענש משה רבינו על כך שזלזל בכבודם ופנה אליהם במילים (במדבר כ, י): "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (פירש רש"י: אמר להם המורים, סרבנים, לשון יווני שוטים). משה רבינו, עם כל גדולתו העצומה, הוא עדיין אדם פרטי - ואילו עם ישראל הוא מציאות כללית, ולכן חשוב להיזהר בכבודו ולא לדבר עליו בצורה שלילית.

יש אנשים שנזהרים בכבודם של חבריהם ואף נשמרים מלשון הרע על הזולת, אבל מרשים לעצמם לומר דברי זלזול על עם ישראל, למתוח עליו ביקורת ולציין תכונות שליליות שכביכול מאפיינות אותו. לא רק שזהו חטא, כפי שראינו - אלא זה גם מבטא ניתוק של אותו אדם מן הכלל, כביכול הוא עומד בפני עצמו.

מי שמדבר טובות על עם ישראל ומבטא הזדהות ושייכות אליו - זוכה להיות חלק מהמהות האדירה הזאת, ולהתעלות מעל קיומו הפרטי. עם ישראל אינו רק אוסף של פרטים, אלא מהות מיוחדת, שמי שמתחבר אליה, תורם לה ונהנה מכוחה בו זמנית.

"ותן חלקנו"