בס''ד   פרשת ראה: האם צריך רשת מיוחדת לצליית כבד

פתיחה

בפרשת השבוע חוזרת וכותבת התורה (יב, כג) על האיסור לאכול דם: ''רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר''. כפי שראינו בעבר (תצווה שנה ו') בהרחבה, דנו הפוסקים כיצד מכשירים כבד כאשר רוצים לבשלו, שכן בניגוד לשאר מאכלים בהם יש דם, הכבד נחשב ככולו דם. למעשה הרמ''א (יו''ד עג, א) החמיר כדעת הרמב''ם, שחובה לצלות את הכבד לפני בישולו, ואילו השולחן ערוך הקל בדיעבד כשיטת רבינו תם, שאם שכחו ובישלו ללא צליה, הכבד מותר (אך הקדירה אסורה).

למרות שביחס לבישול כבד הרמ''א החמיר ביחס לשולחן ערוך, כאשר מדובר בכבד שרק צולים בלי לבשלו (כמו במנגל), הרמ''א (שם, ג) הקל. ועל אף שהחמיר וסבר שיש לשטוף את הכבד ולמולחו מעט, הרי שאין צורך לקרוע אותו, שכן רק במקרה בו מבשלים את הכבד, חשש הרמ''א שדם שלא יצא בצלייה ייצא בבישול. השולחן ערוך (שם) חלק וסבר שגם במקרה זה, יש צורך בקריעה שתי וערב, וכפי שקורעים כאשר מבשלים את הכבד לאחר הצלייה, כדי להוציא את הדם הבלוע בסמפונות הכבד. ובלשונם:

''הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחילה אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו. ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדירה (בלא צלייה), אבל הקדירה אסורה, שפולטת ואינה בולעת. ויש מי שאוסר. הגה: וכן נוהגין לאסור הכל, אפילו נמלחה הכבד קודם בישולה. לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות, ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אחר כך. הגה: ויש אומרים דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל, וכן נוהגין אפילו לכתחילה.''

בעקבות התורה הכותבת על איסור אכילת הדם, נעסוק השבוע בשאלה האם צריך לייחד רשת נפרדת לצליית כבד. על מנת לענות על שאלה זו, נפתח תחילה במחלוקת ראשונים מה דין שיפוד שצלו בו בשר לא מוכשר, ומה הדין כאשר נגעו בסכין בבשר בשעת הצלייה. לאחר מכן נראה האם יש הבדל הלכתי בין שיפוד לבין רשת מנגל, ולסיום נברר האם ניתן להכשיר כבד באמצעות צלייה בתנור או מחבת.

ייחודיות הצלייה

כפי שראינו בעבר (לך לך שנה ז'), בדרך כלל כדי להכשיר בשר לאכילה, חובה להדיח ולמלוח אותו קודם הבישול, כדי להוציא את הדם הבלוע בו, ונחלקו הראשונים באופן השטיפה והמליחה. אמנם כתבו התוספות (חולין יד ע''א ד''ה ונסבין) והרשב''א (קצר ב, ג), שבצלייה הדין שונה, והאש שואבת את הדם גם ללא מליחה מוקדמת. עוד הוסיפו, שאין לחשוש שמא יש דם הבלוע בבשר שלא נשרף, כי מחמת כך שלא פעפע מהבשר דם זה נקרא 'דם האיברים שלא פירש', והוא מותר באכילה.

ראייה לדעתם שצלייה מתירה באכילה גם ללא מליחה, הביאו מהגמרא במסכת חולין (קלג ע''א) המעלה אפשרות, שכהן שאינו יודע להוציא את הדם הבלוע בחוטי הלחיים, אין נותנים לו מתנות כהונה (הכוללות זרוע, לחיים וקיבה). הגמרא דוחה אפשרות זו, שכן הכהן הרי יכול לצלות איבר זה. ועוד הוסיפו, שאין קושיה מהגמרא במסכת מנחות (כא ע''א) הכותבת שבצלי צריך מליחה, שכן שם מדובר במתנות כהונה הזקוקות למלח מצד דין 'על כל קרבנך תקריב מלח', ולא בגלל שמלח זה מוציא את הדם הבלוע.

בשר על שיפוד

כאשר בשר שלא עבר מליחה נצלה על גבי האש, בוודאי שמותר לחתוך אותו בסכין, לאחוז אותו במזלג וכדומה, שהרי הוא הוכשר לאכילה. נחלקו הפוסקים מה דין השיפוד שעליו נצלה הבשר, שהרי על שיפוד זה הונח הבשר עוד קודם שהוכשר. עוד נחלקו, מה הדין כאשר נגעו בסכין בבשר במהלך הבישול, שעוד לא הספיק לפלוט כל דמו:

א. הרא''ש (חולין ח, לו) ובעקבותיו הטור (יו''ד עו) סברו, שהן השיפוד והן הסכין שנגע בבשר, לא נאסרים מהדם הנפלט מהבשר הנצלה. ונימק, שכל הדם הנפלט מהבשר בזמן הצליה, גם אם הוא מונח מעט על גבי השיפוד או הסכין, הרי מיד לאחר מכן הוא נשרף על ידי האש, ואין לו זמן להיבלע בהם. כתוצאה מכך הוסיף, אין לתמוה מדוע כותבת הגמרא שקערה המונחת תחת הבשר וקולטת דם המטפטף ממנו נאסרת, שכן במקרה זה הדם שוהה בקערה ונבלע בה. ובלשון השולחן ערוך (בית יוסף שם) שכך פסק:

''אך המדקדק בלשון הרא"ש יבין דשפיר דייק רבינו, דהא טעמא דיהיב הרא"ש להיתר השפוד הוי משום דנורא שאיב כל הדם ואין מניחו ליבלע בשפוד, דמאחר שלימדנו שהאור מושך הדם אליו ואינו מניחו להיבלע בשפוד, אף אנו נאמר דאין מניחו ליבלע בסכין, דמה לי שפוד מה לי סכין? טבע האור גורם כשמתחיל לחמם הבשר שהוא מושך הדם אליו בעניין שאינו נבלע בשום דבר הסמוך לו. וכן עמא דבר להתיר בין בשפוד בין בסכין.''  

ב. הרשב''א (תורת הבית ד, ד) חלק וסבר, שהן השיפוד והן הסכין הנוגע בבשר נאסרים מחמת הדם הנבלע בהם, והאש אינה שואבת את כל הדם הנבלע בהם, כך פסק המהרש''ל, וכן הרמ''א (יו''ד שם) שהתיר רק בדיעבד. משום כך הוסיף הרשב''א בשם הראב''ד, כאשר מורידים את הבשר מהאש, אפילו אם הבשר נצלה לגמרי, יש להזדרז ולהורידו מהשיפוד, שכן אם לא יורידו את הבשר מהשיפוד, דם ייצא מהשיפוד, יבלע בבשר החם ויאסור אותו, ובמקרה זה הרי כבר אין את האש שתשאב דם זה.

ג. הסמ''ק (מצווה רה) בגישת ביניים סבר, שהשיפוד אינו נאסר מהדם הנבלע בו, אך הסכין נאסר. נראה שטעם הדבר הוא, שהשיפוד בא במגע באופן תמידי עם האש הצולה את הבשר, ולכן דם לא נבלע בשיפוד, מה שאין כן הסכין שנוגע באופן מרפרף באש, ובעיקר נוגע בבשר. עם זאת ציין (דין שלא הוזכר בטור שהביא את דבריו), שדין זה נכון רק בתנאי שיש מעין גומות בסכין, בהם הדם יכול לשהות מעט, ולא בסכין חלק ממנו הדם מחליק ולא נבלע. ובלשון הטור שסיכם את הדעות:

''כתב בספר המצות, שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שבו שנבלע בסכין. והרשב"א אסר השפוד, שכתב שפוד שצולין בו בשר בלא מליחה בולע מהדם ונאסר, והורה אחד מהגדולים שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש, שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו... ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, שהשפוד מותר דנורא משאב שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם, ולפי זה הוא הדין דסכין נמי מותר.''

רשת של כבד

לכאורה לפי מה שראינו עד כה, כאשר מכינים כבד על רשת של מנגל, לדעת השולחן ערוך אין מניעה להשתמש באותה רשת אפילו לשאר בשרים, שכן פסק כדעת הרא''ש שהדם היוצא מהכבד מיד נשרף מחום האש. ואילו לדעת הרמ''א, לכתחילה לא זו בלבד שלא ניתן להשתמש ברשת זו לשאר בשרים, אלא בין שימוש לשימוש יש ללבנה, שהרי הרשת בולעת דם מהכבד שבושל בה קודם לכן, ופולטת אותו בשעת בישול הכבד החדש. אלא שלמעשה, רבים לא נוהגים כך ממספר סיבות:

א. הפרי מגדים (משבות זהב עו, י) כתב, שהסיבה שלא טוענים שהכבד הבולע את הדם התחוב בשיפוד במהלך הצלייה אף ייצא ממנו יחד עם שאר הדם הנמצא בכבד ('כבולעו כך פולטו'),  כיוון שהבשר מונח בדוחק על גבי השיפוד, דבר שלא מאפשר את יציאת הדם שנבלע כראוי. לפי זה כתב בשו''ת חלקת יעקב (סי' קג), כאשר צולים כבד על רשת ברזל והוא אינו מונח בדוחק, ממילא גם אם יוצא דם הבלוע ברשת מצליות קודמות ונבלע בכבד, הוא יוצא ממנו עם שאר הבשר הנפלט. ובלשונו:

''ועל שאלתו בצליית הכבד הנהוג על כלי העשוי מחוטי ברזל, על הגאז, ולפי המבואר בסי' ע"ו סע' ד' לעניין שפוד שצולין בו בשר, דצריך ליבון לכתחילה בין צליה לצליה, ואף בדיעבד באינו הפסד מרובה אסור, ועל מה סומכין לצלות כך בלי ליבון, אף לכתחילה? עיין משבצות וזה לשונו, ומה שצריך בשפוד ליבון בכדי לצלות בשר, ואף דטרוד מכל מקום כיון שהבשר מונח בדוחקא על השפוד, לכתחילה לא סמכינן עד כאן לשונו. הרי לן החילוק בין שפוד ובין חוטי ברזל שלנו.''

ב. הרב פויפר (קיצור שולחן ערוך סי' ה) טען, שכיוון שנוהגים (על כל פנים בחלק מהמקומות) לבשל את הכבד בצורה טובה מאוד, ממילא ישנו זמן בו הכבד סיים להתבשל, ואז כאשר הרשת באה במגע עם החום, היא עוברת מעין ליבון קל, המוציא את הדם הבלוע בה. עם זאת לא כולם קיבלו טענה זו, שכן מעבר לכך שיש שסברו שצריך ליבון חמור ולא קל, הרי החלק ברשת עליו מונח הכבד אינו בא במגע עם האש, ואינו מתלבן.

ג. טעם נוסף להקל מבוסס על סוגיית בליעה בכלים, שראינו בעבר (מטות מסעי שנה ד'). כפי שראינו, נחלקו הפוסקים האם בזמן הזה הכלים בולעים כמו פעם, כאשר הסברא המרכזית להסביר את השינוי בבליעה היא, שהדרך בה מייצרים היום כלים טובה הרבה יותר, ולכן בולעים משמעותית פחות. חלק מהפוסקים לא הקלו בכך מסיבות שונות, אך נראה שכאשר מדובר ברשת המיועדת לכבד בלבד (שאינה צוברת לכלוך כמו רשת מנגל), יש סברא להקל בהתבסס על כך שהרמ''א החמיר רק לכתחילה.

צלייה בתנור

עד כה עסקנו במקרה בו צולים את הכבד או הבשר שלא הוכשר על גבי גחלים. האם ניתן לצלות כבד בתנור? נחלקו הפוסקים:

א. הכנסת הגדולה (יו''ד עו, כה) והרב עובדיה (הליכות עולם ו', עמ' תצג) סברו, שאין מניעה לצלות כבד בתנור, שכן חום התנור שורף את הדם, ולא מניח לו להתאדות ולהיבלע שוב בכבד. ראייה הביאו מהגמרא במסכת פסחים (עה ע''א) הכותבת בשם רבי יוחנן, שלא ניתן לצלות קרבן פסח בתנור, שכן נאמר בפסוקים 'צלי אש' פעמיים. משמע, שדווקא בקרבן פסח לא מועילה צלייה באמצעות תנור בגלל גזירת הכתוב, אבל בסתמא בישול באמצעות תנור יכול להיחשב צלייה.

על אף שלמסקנה נראה שאסר, סברא נוספת להתיר כתב השואל ומשיב (תנינא א, עה). הוא חלק וסבר שאמנם התנור אינו שורף את הדם כשם שאש מועילה לשרוף, אך יחד עם זאת ישנו כלל שדבר שנבלע בכלי וכדומה, אינו יוצא ממנו מבלי רוטב המאפשר לו לצאת, ואף אם יוצא אוסר בכדי קליפה בלבד, ויש פי שישים בכבד כנגד הקליפה. עוד הוסיף, שלא מצינו בכל ספרי הפוסקים כשדנו בהכשרת כבד, שצריך שהצלייה תהיה על גחלים בדווקא, ויש בכך מעין ראייה להיתר. ובלשונו:

''אך לפי עניות דעתי נראה היתר ברור, דהרי דם הכבד נבלע בכבד, ואין בלוע יוצא בלי רוטב כמבואר סי' ק"ה עיין שם בט"ז דאף בדם היכא שהחתיכה בלועה מדם אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב... וגם כל דאינו מפעפע בכחוש שוב אינו אוסר רק כדי קליפה בצלי, ואם כן פשיטא דיש ששים נגד קליפת הקדירה, וחתיכת נעשית נבלה לא שייך בזה דבמליחה לא אמרינן נותן טעם והוא הדין בצלייה, דלא הוה משום לתא דבשר וחלב.''

ב. הצל''ח (פסחים עד ע''א) והחוות דעת (יו''ד עו, א) חלקו וטענו, שאמנם אם התנור מנוקב ודרכו יש מקום לדם לזוב החוצה, ניתן לצלות בו כבד, אך אם הוא לא מנוקב וכמו בתנור רגיל, לא מועילה בו צלייה להכשרת הכבד. ונימקו, שדווקא צלייה באמצעות אש מועילה בכלי סגור, שכן טבע האש לשאוב את הדם ולשרוף אותו בכל עניין, מה שאין כן בסתם חום של תנור, שאמנם שואב את הדם, אך אינו שורף אותו ואדרבה בולע אותו בתוך דפנות התנור, מה שגורם לאחר מכן להתאדות הדם ולבליעה בכבד.

צלייה במחבת

לפי הסוברים שלא ניתן לבשל כבד בתנור, בוודאי שלא ניתן לבשל כבד במחבת. אך מה יהיה הדין למתירים? הרב עובדיה (הליכות עולם שם), כתב שלכתחילה אין להתיר לבשל כבד שאינו מוכשר במחבת, ורק בדיעבד במקרה בו כבר בישלו במחבת, ניתן להקל. ונימק, שכאשר הכבד נמצא בתוך כלי, גם אם הוא חם, יש מקום לומר שהכבד מתבשל בדם הנאגר, וממילא בולע ממנו. עוד יש להוסיף, שנראה פשוט שכאשר שמים המון חתיכות כבד יחד ויוצא ממנו דם רב, גם הרב עובדיה יאסור בדיעבד.

עם זאת הרב עובדיה סבר, שכאשר מדובר בטס מתכת לוהט ניתן להתיר לכתחילה, וכפי שפסק ביד אפרים (יו''ד עו, א). היד אפרים ביסס את פסיקתו על כך שאין צורך דווקא באש כדי שהדם יישרף, ואם כן בניגוד למחבת שלא מתחממת כראוי במרכזה ולכן יש לאסור בה בישול, טס מתכת לוהט כולו. הרב עובדיה הסכים עימו, והוסיף את דעת השולחן ערוך שראינו לעיל שפסק כדעת הרא''ש שהשיפוד אינו בולע מדם הכבד הנצלה בו, ואם כן הוא הדין לטס מתכת.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...