"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ.. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ"

(דברים טו, ז-י)

האדמו"ר הזקן מחב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי, מסביר בספר התניא על ייחודה ומעלתה של מצות צדקה, שעליה נאמר שהיא שקולה כנגד כל המצות (תניא פרק לז'):

"ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצות.. שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' ".

נפשו של כל אחד מישראל מורכבת משני כוחות מנוגדים: הנפש האלוקית והנפש החיונית. הנפש האלוקית היא הכינוי לחלק הרוחני ביהודי, הנשמתי, המחפש כל העת את קרבת ה'. בעוד הנפש החיונית (המכונה גם "הנפש הבהמית", כי היא קיימת גם אצל בעלי חיים) נמשכת בטבעה אחרי הרצונות החומריים, אחרי ההנאות הגשמיות.

העבודה שלנו בעולם הזה היא "להעלות נפש החיונית לה' " - לנצל את הכוחות הטמונים בנפש החיונית/בהמית לצורך עבודת הקודש, להתעלות ברוחניות. המצוות הן המכשיר המסייע לנפש החיונית/בהמית בתהליך ההתעלות. ומסביר "בעל התניא" בהמשך הדברים מדוע הצדקה היא המצווה המעשית הגדולה ביותר, שעולה על כל המצוות:

"ואין לך מצוה שנפש החיונית (הבהמית) מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה.. שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו.. וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'.. הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה' ".

אדם משקיע בעבודת יומו את כל כוחות נפשו החיונית/בהמית - זמנו ומרצו, משאביו הגופניים ו/או האינטלקטואליים - ומקבל על כך תמורה כלכלית, כספית. כאשר הוא מפריש צדקה מכסף זה, הוא ממיר את כל ההשקעה ה'גשמית' שהשקיעה נפשו החיונית/בהמית - למטרה אלוקית, רוחנית. "נותן חיי נפשו לה' ", כלשון האדמו"ר הזקן.

"ולכן אמרו רז"ל שמקרבת.. הצדקה את הגאולה, שכן היא מסוגלת: להעלות הנפש החיונית לה', באופן שאף מצוה אחרת אינה יכולה לעשות זאת".

הרב צבי יהודה, מהאתר: הידברות - https://www.hidabroot.org/