"צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים טז,כ). 'על דרך מה שאמרו בספה"ק שכל חיותו של האדם הוא שיתקן מה שצריך לתקן, ועד כלות תיקונו נמשכים ימי חיותו. זהו שאמר הכתוב "צדק", פירוש שכבר צדקת את מעשיך, עם כל זה "צדק", פירוש תראה עוד יותר להצדיק מעשיך בתוספת קדושה יתרה. וזהו שאמר הכתוב "למען תחיה" וגו', פירוש על ידי שתשיג שעדיין לא כילית תיקונך כראוי, על ידי זה תחיה וגו'' (היהודי הקדוש). נראה להוסיף שהמשך הפס' הוא ירושת הארץ: "וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך", כרמז להארכת זמן החיים, שלא תחשוב ש"תחיה" הכוונה שנותן רק כח חיות שלא ימות צעיר אלא ימלאו ימיו, לכן נרמז שמוסיף לו חיות לאריכות ימים, שזהו גילוי של ירושת הארץ, שבעקבות כך יושב בארץ וכך מאריך את ימי חייו ע"י מעלת הארץ. שכך אמר ר"י שאריכות ימים קשור דווקא לא"י: אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו. כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. א"ר אחא ברבי חנינא: מאי קרא? (משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי", וכתיב בתריה: "כי מוצאי מצא חיים"' (ברכות ח,א). כך מרמז הפס' שהוספת הצדק, הוספת שליחותו בעולם, גורמת להארכת חיים. ר"י אומר לבסוף שמה שגרם לכך שיהיו זקנים בבבל זה בשל שהם: 'מקדמי ומחשכי לבי כנישתא', שלא סתם הולכים ונמצאים בבית כנסת, אלא מקדימים ומאחרים לבית הכנסת, שזהו גילוי של הוספה על המוטל עליהם (שנמצאים יותר), שזה גילוי כעין המוסיף שליחות בחייו, שמוסיף על המוטל עליו ברגיל, ולכן זהו כעין אותו השורש שמשפיע לאריכות ימים. שבית כנסת הוא 'מקדש מעט', מקום של חיבור לקדושה ועבודת ה' (וכעין מרכז שליחותנו בעולם, כעין המקדש שהוא מקום הופעת דבר ה' בעולם, שזהו שליחותנו בעולם), ולכן ריבוי החיבור אליו מתפרש כריבוי חיבור לשליחות לעבודת ה', ולכן בזה מתגלה באדם כעין שמבקש להוסיף בשליחות של עבודת ה' בעולם, ובזה מאריך חיים כמו שאמר היהודי הק' ע"פ הספה"ק. אולי לכן נאמר בפס' (במקור לאריכות חיים ע"י הביה"כ): "כי מוצאי מצא חיים", שמציאה זה דבר שלא היה אצל המוצא עד עכשיו, עד שמצא, שזהו כרמז להוספת שליחות בעבודת ה', שלא היה אצלו עד עכשיו ועכשיו מוצא ומוסיף, ולכן בזה "מצא חיים", מקבל תוספת לימיו. אולי אפשר שזהו מעלת הארץ, מעבר להיותה קדושה שבכך מחברת לה', ומזה זוכה האדם לחיים מכח הקדושה, אולי אפשר גם שעיקר קיום התורה זה בא"י ('ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' וכו' [ספרי; עקב, מג]). לכן דווקא בארץ בשל החיבור הגדול של האדם לקיום המצוות, שהם מתגלים במעלתם ושלמותם האמיתית, לכן בקלות נחשב כמוטל עליו עוד שליחויות, כיון שקרוב להרבה מצוות שמתגלות בחיבור אליו; לכן בארץ מתווסף עוד שליחויות לאדם ובכך זוכה להאריך ימים בארץ. וכן 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב קנח,ב), ולכן מתחכם בעבודת ה' ומתחבר לעוד ועוד שליחויות. אולי לכן פרשת שופטים יוצאת בדר"כ סמוך לר"ח אלול שבו מתחילים להתכונן לימים נוראים (בתקיעת שופר אצל האשכנזים, או בסליחות אצל הספרדים; ובכלל מתחזקים בתשובה ובמעשים טובים לקראת הימים הנוראים), ובה (בפרשה) רמז לזכות לאריכות ימים, זכות לידון לחיים בימים הנוראים.