"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים” וגו' (דברים כה,יז-יח). '"אשר קרך בדרך" - לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך; שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים' (רש"י). רש"י מביא שלושה הסברים מה הכוונה ב"קרך", אולי יש בהם רמזים על המתגלה בעמלק. עמלק בא כשליחות עשו זקנו: 'ומן בגלל בבו דהוה ביני עשו וביני יעקב אתא ואגח קרבא עם ישראל ברפידים' (יב"ע; שמות יז,ח [תרגום: 'ומפני הריב שהיה בין עשו ובין יעקב בא וערך מלחמה עם ישראל ברפידים']). 'ד״א: מה ראה עמלק לבוא להלחם עם ישראל? כדי לנקום נקמת עשו זקנו, דכתיב "וישטום עשו את יעקב" (בראשית כז,מא). אליפז היה בכור עשו וצוהו להתגרות עם בני יעקב, ולפי שנתגדל עם איוב וחבריו, לא נלחם בהם' (לקח טוב; שמות שם). כך נראה שנרמז בחטאו ש"קרך" בדרך, שזה כהמשך לעשו, שלכן עמלק עצמו בא להילחם בישראל כדי לקרר את מעלתם בעיני הגוים (שזהו לשון קור וחום); והוא המשכו של אליפז (אביו), שלא הרג את יעקב כיון שגדל עם איוב וחבריו, כך שזה כעין במקרה יצא כך, שבעקבות המציאות של חבריו אתם גדל לכן לא פגע ביעקב, וזהו לשון מקרה. וסבו זה עשו, שרצה להרוג את יעקב על הברכות, ויעקב קיבלם בהיותו הראוי לקדושה, וכן בהיותו בכור שהרי קנה את הבכורה, ובזמן שקנה באותו היום עבר עשו חמשה איסורים, שאחד מהם קשור לערווה: 'אמר רבי יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה … בא על נערה מאורסה, כתיב הכא (בראשית כה, כט): "ויבא עשו מן השדה", וכתיב התם (דברים כב, כז): "כי בשדה מצאה"' וכו' (ב"ב טז,ב); וזהו שעשו עמלק משכב זכר שזהו חטא ערווה (וכעין "קרך בדרך" כעין כנגד "בשדה מצאה", שזה בדרך ולא בעיר). שזהו שמעשיו מוכיחים שבא בנקמת זקנו, כהמשך כח עשו, ולכן כעין מתגלה כנגדו ושורשו (שמגיע מעשו). אולי נרמז על גילוי עמלק שמתגלה במיוחד כל פעם שיש גילוי גאולה: '"בצאתכם ממצרים" – בשעת גאולתכם' (ספרי). לכן נרמז במעשיו – קירור מהאויבים זהו בגאולת מצרים שפחדו מאתנו בעקבות ניסי מצרים הגלויים. משכב זכר רומז לחטא ערווה, שזה כרמז לשיבת ציון (תחילת בית שני) שלהרבה מאוד מישראל היו נשים נכריות, שזהו חטא ערווה; וכן כרמז שאסתר היא שביטלה את עצת המן, שזהו עניין של אישות, שהיתה עם אחשוורוש. וכן המן בא לפעול נגד ישראל ע"י קטרוג של ערווה, שלכן עשה את סעודת אחשוורוש להחטיא את ישראל: 'אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אלקיהם של אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ"' וכו' (אסת"ר ז,יג). לשון מקרה רומז לגאולה השלישית, גאולתנו, שעמד עלינו כח עמלק להשמידנו בשואה האיומה, וזה היה כעין מקרה, שהיתה מלחמה עולמית וכך כאגב השמידו יהודים, כעין שנעשה רק במקריות. שעמלק מתנגד לגילוי שם ה' בעולם, ושם ה' מתגלה בחוזק בזמני גאולתנו (יחזקאל לו,כג-כד; וברש"י) ולכן אז במיוחד עמלק מתגבר בכח חזק נגד זה, שהרי הוא הפכו (וכן זהו כגילוי זה כנגד זה עשה האלקים). אולי כרמז שעמלק בא לקלקל את העולם בחטא ולכן זה מתגלה כנגד שלושת העברות החמורות: לשון מקרה כרמז לע"ז, כעין אמירה שאין אלקים ששולט אלא הכל מקריות מכוחות גשמיים, ולכן אותם יש לעבוד. משכב זכר כגילוי של ערווה, שזהו כגילוי עריות. וקירר את פחד הגוים, שיבואו להילחם עם ישראל, ולכן זהו שפיכות דמים. אולי אפשר ששלושת הדברים כרמז שעמלק פועל למיעוט גילוי שם ה' בעולם, ולכן זהו נגד בנ"י שאנו המשכם של האבות ומעשיהם, שהם יסוד גילוי שם ה' בעולם. לכן שלושה כנגד שלושת האבות: לשון מקרה כנגד אברהם שהיה הראשון שקרא בשם ה' ברבים, ולכן מתגלה עמלק כמתנגד לו ורוצה להמשיך את הנעשה קודם שלא האמינו בה' אלא טענו למקריות בעולם, בלא יד ה'. לשון טומאה כנגד יצחק אבינו שלא יצא מא"י ארץ הטהרה והקדושה, שלא יצא לחו"ל, ארץ העמים הטמאה. וכן בא"י היו הגוים חוטאים בערווה ובמשכב זכר: “ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא … אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם” (ויקרא יח,כב-כד). לשון קירור, שציננו את הפחד מבנ"י שיצאו ממצרים, שזה כרמז ליעקב שירד עם בניו למצרים, והם (זרעו) יצאו בגאולת מצרים. אולי בשלושת אלו יש כרמז כנגד המצוות שישראל נצטוו בכניסה לארץ, שהם דברים חשובים לתיקון עולם, ולכן קשורים לעשיה בבואנו לארץ, ועמלק פעל לגילוי היפך מהם כגילויו נגד הקדושה: 'תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה' וכו' (סנהדרין כ,ב). אחד מתפקידיו החשובים של מלך הוא לצאת למלחמות (“ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" [שמואל א ח,כ]) [ואף יוצא למלחמות רשות להגדיל את כבוד ישראל: 'ואחר כך נלחם במלחמת הרשות – והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו' (רמב"ם; הל' מלכים ה,א), שבזה מטיל אימה על הגוים, כעין שהיה מעמדם של ישראל כשיצאו ממצרים], וזהו לשון קור וחום, שמרמז על פחד הגוים מאיתנו. להכרית זרעו של עמלק, לצאת להילחם בכוונה, ולא כעין רק כשנפגשים אתם במקרה, וזהו קרך לשון מקרה. והקמת המקדש זהו מקום שיא הטהרה, שיש שם איסור כניסה לטמאים, ולכן זה מתגלה בלשון קרי וטומאה. אולי עמלק בא לפגוע בגילוי שם ה', שזהו פגיעה בקיום העולם מצד שורשו הרוחני, ולכן זה מתגלה כעין כנגד שלושת רגלי העולם בקדושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). לשון מקרה כנגד התורה שהיא גילוי ה' מכיסויו בעולם, שכלפי חוץ נראה כאילו הכל טבעי ומקרי, ובאה התורה ומגלה את גילוי שם ה' בעולם. לשון קרי וטומאה כנגד העבודה, שכהן טמא פסול לעבודה. לשון קור וחום כנגד גמ"ח, שקיררו את ישראל וכך האומות באות להילחם בנו, לפגוע בנו, שזהו גילוי בין אדם לאדם אחר (ואצלנו מתגלה גמ”ח שעוזר לאחר, ההיפך הגמור מלהרוג, שמזיק לאחר לגמרי; וכן שלא להיות קר לכאבו של האחר, אלא להרגיש חום ואהבה כלפיו ולכן לבא לעזור לו, לעשות לו גמ”ח). גם אפשר שעמלק בא לבטל את גילוי הקדושה בעולם, ולכן זה מתגלה כנגד שלושת יסודות הקדושה בעולם, שזהו תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל. לשון מקרה כרמז נגד התורה, שטוען שאין ה' אלא הכל מקריות וממילא אין טעם בקיום תו"מ. לשון קרי וטומאה כנגד א"י, שהגוים שהיו בארץ היו חוטאים במשכב זכר ושאר טומאות. לשון קור וחום לומר שגרם שהגוים יפגעו בנו, שזהו כנגד עם ישראל. אולי יש בשלושת הדברים רמז שלכן יש במצוות מחיית עמלק שלושה עניינים – לזכור בלב, לומר בפה ולהשמידם במעשה. לשון מקרה כנגד זה יש לקרוא בפה, להזכיר את מה שנעשה, שהם במקרה נפגשו ועשו מה שעשו, ועלינו להזכיר זאת תמיד, לספר כל מה שנעשה כשנפגשו. לשון קרי כנגדו יש לשמור תמיד בלב, כעין אונס שזכור תמיד בלב ולא עובר ונשכח. לשון קור וחום שפעל במעשיו לגרום לאחרים להילחם בנו, כנגדו עלינו להשמיד את עמלק בפועל. אולי אפשר שעמלק פעל כדי לבטל את מה שהתגלה ע"י ישראל ביציאת מצרים. לכן זה מתגלה כנגד שלושת היסודות באמונה שהתגלו במכות מצרים: שיש ה', הוא משגיח, והוא בעל היכולת (ראה 'לזמן הזה', 'דצ"ך עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לשון מקריות כעין שאין ה' ששולט אלא הכל מקריות, שזהו נגד שהתגלה שיש ה'. לשון קרי וטומאה כרמז שאין השגחה, שלכן אפשר לחטוא ולהיטמא ולעשות מה שרוצים גם אם זה נגד רצון ה' ששונא זימה, כעין שלא יודע ולא מצווה כלום (או להיפך, לשון מקריות כעין שה' לא משגיח ולכן כל מה שנעשה זה במקריות; ולשון קרי כנגד שאין ה' ולכן לא שייך ששונא זימה). לשון קור וחום כנגד שה' הוא בעל היכולת, שמעל ומעבר, בא עמלק וקפץ לקרר את הגוים, כעין לומר שאין זה יד ה' שפעלה כאן מעל המציאות הטבעית ולכן אין להם ממה לפחד. אולי יש באלו רמז כנגד ביטול לגילוי שם ה' בעולם, שיש שלושה דברים שהם צועקים את גילוי שם ה' בעולם, שזהו ירידת הגשמים, גוף האדם, וההיסטוריה (ראה 'תורת המקרא', "האזינו" [ב], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן עמלק שיצאו נגד גילוי ה', כעין מתגלה כנגד אלו: לשון מקרה, כעין שהגשמים יורדים במקרה ואין זה יד ה' שמתערבת בטבע. לשון קרי וטומאה כרמז לגוף האדם, שבו חוטא במשכב זכר, שלא רואה בזה (בגוף) את יד ה' ולכן מושכו לטומאה ונגד רצון ה'. לשון קור וחום כרמז להבאת מלחמה נגד ישראל, כעין לומר שכל מה שנעשה בין האומות בהיסטוריה זה אינטרסים ומעשים של בני אדם ולא התערבות של ה' בכלל ההיסטוריה. אולי גם עמלק בא להרחיק מגילוי שם ה', ולכן זה כעין מתגלה כנגד שלושת הרגלים בהם יש שיא לגילוי שם ה' בעולם, שעולים למקדש מקום גילוי ה' בעולם. לשון מקרה כנגד פסח, כעין שיציאת מצרים היתה מקרית ולא יד ה'. לשון קרי וטומאה כנגד שבועות, כרמז לשקיעה בטומאה ולא בקדושה ע"י תו"מ (ואף בסיני היה ניקוי של טומאת הזוהמא שהנחש הטיל בחוה [שבת קמו,א], ולכן כרמז בטומאת קרי). לשון קור וחום שקשור למלחמות עם ישראל, כנגד סוכות שהם כנגד הזמן שישבו בסוכות במלחמה נגד סיחון ועוג וכיבוש א"י (הרוקח סימן רי"ט).