"ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת" (בראשית ה,לב). '"וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת", וַהֲלוֹא יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה, אַתָּה דוֹרֵשׁ שֶׁהָיָה צַדִּיק, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְשֶׁיִּחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וְשֶׁאַבְרָהָם עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, וְשֶׁנִּבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּתְחוּמוֹ. שִׁמְעוֹן בַּר חוּטָה אָמַר: שֶׁמִּנְיַן אוֹתִיּוֹתָיו תָּלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹרוֹת מִן הַמַּבּוּל וְעַד הַהַפְלָגָה, שְׁלשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה' (ב"ר כו,ג). בגמ' מפרטים איך ההוכחה ששם לא היה הכי גדול בבני נח, אלא נמנו ע"פ גדולתם: ' ... תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן. דכתיב (בראשית ה, לב): "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת", שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב (בראשית ז, ו): "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ", וכתיב (בראשית יא, י): "(ו)אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול", בן מאה שנה?! בר מאה ותרתין שנין הוה! אלא דרך חכמתן קא חשיב להו' (סנהדרין סט,ב). '"ויהי נח בן חמש מאות שנה" לאחר שהיה בן חמש מאות שנה הוליד את שלשתן. שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול. בר מאה ותרתין הוה - הואיל והוא גדול מכולן נמצא שנולד בחמש מאות שנה לנח, וכשירד המבול היה בן מאה שנה אלא שמע מינה קטן מכולן הוה, ובחמש מאות ושני שנים לאבוה אתילד, ודרך חכמתן חשיב להו' (רש"י). לכן מביא המדרש שיפת היה הגדול מבני נח ולא שם, ממילא מה שנאמר שם כראשון בבני נח זה בשל חכמתו – ע"פ מעלתו. אולם מדוע הביא חז"ל במדרש ששה (או שבעה דברים)? בפשטות הביאו זאת כגילוי שזה מה שמצאו בו. אולם אולי יש בזה רמז שלמדו ע"פ הפס' שמובא בגמ' (לא מהפס' שמובא במדרש), כעין רמז בנאמר בפס': "את שם את חם ואת יפת". המילה "את" היא מילת ריבוי (פסחים כב,ב. וברש"י בראשית מב,כב: 'אתין גמין – ריבויין') וכך "את" מרבה מה שנאמר בסמוך לו, שזהו "נח", שעליו נאמר: "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו", ולכן כעין רמז "את" – ששם היה צדיק. "שם" זהו שמו שקראו לו בלידתו, ולכן מרמז על שנולד מהול ולכן קראו לו שם ע"ש שלם. או שדרשו המשך לדימוי לנח, שאף הוא נולד מהול: 'נח נולד מהול, דכתיב "תמים היה בדורותיו"' (תנחומא "נח" סימן ה), ולכן גם כאן השם "שם" רומז להיותו נולד שלם. "את חם" דרשו כרמז לשנים הבאים – "חם" רומז לכך שיצא ממנו אברהם, כיון שהוא לקח את הגר לאשה, והיא היתה מצריה, שזהו מבני חם, ולכן רומז בשם "חם" (וכן "את" זה ריבוי, שכך מרמז על ריבוי שנעשה באברהם, שנולד לו ישמעאל מהגר שהיא מבנות חם; לכן חם מרמז על אברהם). המילה "את (חם)" באה לרבות, שזהו רמז לכך שה' יחד שמו עליו, שזהו שנאמר: "ויאמר ברוך ה' אלקי שם ויהי כנען עבד למו" (בראשית ט,כו), שזה נאמר בפס' שכנען שהוא מבני חם ניתן לשם ויפת להיות להם עבד, ולכן זהו ריבוי "את" של "חם" שהוא דואג לא רק לעצמו אלא גם לאחרים – לאדונו שזהו שם ויפת, וכך רומז לפס' בו נאמר שה' יחד שמו על שם (או ש"את" מרבה, שזה הריבוי שנעשה מחם שזהו כנען שהיה בנו, שהבן הוא כתוספת לאביו). (אולי גם רמז ש"את" מרבה, שכך כעין מתרבה שחל על חם גילוי של כעין רמז תוספת על השם "שם" שנאמר קודם, שמתווספת אות ונעשה למילה "שלם", שחם צריך לשלם – לתת כסף לשם: '"ויהי" - להם כנען למס עובד' [רש"י]). במילים "ואת יפת" דרשו שהמילה "את" מרבה, כעין רמז לריבוי על מה שנאמר קודם "חם" שזהו כרמז לכך שנאמר ששם היה כהן גדול בפס': "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא'ל עליון" (בראשית יד,יח), שזה נאמר כשאברהם חזר ממלחמתו מול ארבעת המלכים (שלכן שם יצא לקראתו בלחם ויין: '"לחם ויין" - כך עושים ליגיעי מלחמה והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו' וכו' [רש"י], כך שבפס' עצמו גם נרמז שזה קשור לחזרתו מהמלחמה). והנה ארבעת המלכים יצאו למלחמה בשל שבני חם השתלטו על האזור של הארץ ("שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרת קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים" וגו' [בראשית יד,ד-ה]. שלכן יצאו ארבעת המלכים להילחם בארץ כדי להשאיר את החלוקה של העולם ע"פ החלוקה של שבעים אומות, שהארץ נפלה בחלקו של שם ולא של חם; ראה 'תורת המקרא' "לך לך" [אות ב], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שמי שאברהם הציל במלחמה היו בני חם, לכן זה נרמז בריבוי "את" שאחרי "חם" (וכעין רמז שרדף להציל את בני חם שנלקחו). כמו"כ הכח החזק ביותר בצבא ארבעת המלכים היה אמרפל שזהו נמרוד (עירובין נג,א), והוא מבני חם, ולכן נרמז כהמשך ריבוי ("את") לאחר "חם". "יפת" רומז שנבנה המקדש בתחומו, ועל ירושלים נאמר: 'עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו' (קידושין מט,ב); לכן זה נרמז ב"יפת" מלשון יופי. (וממילא גם אפשר ש"את" של "יפת" רומז להיותו של שם כהן גדול, שבמקדש עובד הכה"ג, ולכן יפת מרמז למקדש, והריבוי ["את"] מרבה שגם הוא עצמו היה עובד ככהן גדול כעין הכה"ג שעובד במקדש).