שמחת תורה - כיצד נישא  את מטען השמחה – לכל השנה?

מאת: אהובה קליין.

היום שחל לאחר "הושענא רבה"- נקרא בשם: שמחת תורה - ביום זה אין אנו יושבים כבר בסוכה, זה חג בפני עצמו ומברכים  ברכת: "שהחיינו" כנהוג בכל חג.

 ציורי תנ"ך/ שמחת תורה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

* כל הזכויות שמורות לאהובה קליין על היצירה (c)

השאלות הן:

א] כיצד נחגוג את חג שמחת תורה - בשמחה גדולה ?

ג] באיזה אופן  נשאב את השמחה לכל השנה?

תשובות.

חג שמחה תורה כולו – שמחה:

את שמחת תורה אנחנו חוגגים בשמחה ובששון  מתוך יראת שמים- שהיא היסוד והבסיס להצלחת האדם בעבודת ה', על כך לומדים אנו מדברי משה בפרשת:  "וזאת הברכה":

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים—אֶת ־ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ" [דברים ל"ג, א] מסתבר כי המילה: "וְזֹאת"- רומזת על – יראת שמים, רוחניות וקדושה:

להלן  כמה  דוגמאות - למילה: "וזאת":

כאשר יעקב מברך את כל בניו – טרם מותו.:

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם -אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם"  [בראשית  מ"ט, כ"ח]

בנוסף לברכות, יעקב מעביר מסר חשוב לבניו: שאם השכינה לא תהיה בכל  זמן – לנגד עיניהם - יראת השמים תיעדר מהם חלילה!

מתברר שאם אדם נושא תפילות, מתענה תעניות לומד תורה - ללא יראת שמים - כאילו לא עשה דבר!

מאין ההוכחה - כי אלוקים תובע  מכל יהודי, יראת שמים".

התשובה: לפי שנאמר: "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם ־לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" [דברים י', י"ב]

ישעיהו הנביא אומר: "יִרְאַת יְהוָה, הִיא אוֹצָרוֹ".[ישעיהו ל"ג. ו']

התורה מצווה את הכהן הגדול : לבוא ביום הכיפורים לקודש הקודשים"

כנאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל הַקֹּדֶשׁ:  בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה:[ויקרא ט"ז, ג']

גם דוד המלך בוטח  בה' - מתוך יראת שמים באומרו: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה--    לֹא יִירָא לִבִּי: אִם תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה  --    בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ" [תהלים  כ"ז, ג']

איוב מדגיש: "וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה";[איוב, כ"ח, כ"ח]

המסקנה: אדם בעל יראת שמים- הוא חכם. [בהשראת  "דורש ציון / רבי בן ציון מוצפי]

לעניות דעתי: כאשר האדם הוא בעל יראת שמים – הוא מבין: כי כל מה שהוא רואה – זה מאת: אלוקים ולכן יודה על כל הדברים שזוכה ליהנות מהם" "הודו לה' כי טוב" ולא יזקוף את הצלחתו על כוחו בלבד.

מכל האורחים הקדושים-המתארחים  בסוכה - ונקראים: "אושפיזין"- יש ללמוד את מעלות האמונה בה' ואהבת התורה:

להלן: כמה דוגמאות:

אברהם אבינו - הפיץ את האמונה  גם לאחרים ונקרא: "אבי האומה"

יצחק: שרד את "ניסיון העקדה" והלך בדרכי אביו – אברהם  ולכן זכה גם להצלחה כלכלית מרובה - היה ידוע כמפיץ תורה לאחרים.

דוד המלך אומר בהתלהבות: "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כׇּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי". [תהלים קי"ט, צ"ז]

דוד המלך עד כדי כך שמח עם התורה - שהוא היה מגזים בשמחתו - יתר על המידה ומיכל  שהביטה בו – לא ראתה זאת בעין טובה - כפי שכתוב:

"וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר.  וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ" .[שמואל- ב', פרק: ו', י"ד-י"ז]

בהמשך הכתוב מציין:" וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד--עַד, יוֹם מוֹתָהּ".[שם: ו', כ"ג] מכאן לומדים: כי היות ומיכל היה בליבה-  בזיון כלפי דוד  שהיה מפזז ומכרכר לפני ארון ה' ! לא זכתה מעולם ללדת.

ואילו כל המתאמץ לרקוד ולשמוח ולפזז יותר מהרגיל - זוכה לברכת הבנים!

מעשה שהיה:  יהודי שהמתין זמן רב להתברך בילדים - באותה שנה בשמחת תורה - התאמץ יתר על המידה בריקוד - וככלות השנה בשמחת תורה שלאחריה - ערך ברית לבנו בכורו. [בהשראת החוברת של הרב אברהם אלימלך בידרמן]

דוד המלך מגלה לשלמה בנו: כי אם ברצונו להצליח למלוך על עם ישראל  - הסגולה הגדולה ביותר- היא: להתחבר לספר התורה ולקיים את המצוות- כנאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר.  אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ.  וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה--לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה, שָׁם. לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם:  לֵאמֹר—לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ, מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" [מלכים א', פרק: ב', א'- ה']

אכן הצלחתו של שלמה המלך ידועה לכל.

המתכון להמשך השמחה לכל השנה.

"שפת אמת"  מבאר: כידוע חג סוכות- נקרא גם בשם: "חג האסיף":

"וְחַג, הָאָסִיף--תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה" [שמות ל"ד, כ"ב] כלומר: עיקר ותוקף  הקיום לכל השנה - ונקרא: "חג האסיף" שאוסף בו כוח ותוקף לכל השנה"

לכן  בשמחת תורה - אנחנו מגיעים לשיא השמחה - כוח ועוצמה - ורוקדים עם ספרי התורה בגיל ובשירה - כי שואבים את הכוח מחג הסוכות מאיסוף התבואה.

חז"ל סוברים: כי כל הזהיר בשמחה של התורה - בחג שמחת תורה—יש הוכחה - כי לא  יפסוק תורה מזרעו !

דברי משה  בתחילת הפרשה "וזאת הברכה": "תּוֹרָה צִוָּה ־ לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב". מגלים לנו: כיצד נשמח גם אחרי חגי תשרי:

"ציווה"- מלשון צוותא: עם ישראל חייב לחיות באחדות - על מנת לקיים את התורה דרושה: שלמות ,אהבת חינם ואחריות של החברים זה לזה.

כי אדם יחיד אינו יכול לקיים את כל התורה כולה.

אך מאז שניתנה התורה-כוונת משה בברכתו לעם ישראל היא : עם ישראל חייב להיות מחובר אל התורה - לאורך כל החיים-זו אחריות לעד-מדור לדור!

"אל תהי קורא "מורשה" אלא מאורסה: מלמד שהתורה ארוסה לישראל שנאמר (הושע בו, כ"א): "וארשתיך לי לעולם". [על פי: שמות רבה, ל"ג, ז]וזו העוצמה של שמחת תורה-גם לכל השנה ....

פרשת "וזאת הברכה" מסתיימת במילים : "לְעֵינֵי כָּל ־ יִשְׂרָאֵל". האות האחרונה היא: ל' ואילו האות הראשונה בחומש בראשית היא: ב'- המופיעה בתחילתה המילהְּ: "ברֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים",יחד נוצרת המילה: "לב" - רעיון זה בא ללמד אותנו: כשם שאין להפסיק את פעילות הלב של האדם - אפילו לזמן קצר , כך אין אנו רשאים להפסיק במשך כל החיים את לימוד התורה. דוד המלך אומר: "תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ;    עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי".[תהלים  י"ט, ח']

לסיכום, לאור האמור לעיל: מכל חגי תשרי ובמיוחד מחג שמחת תורה - נוכל להמשיך לשאוב את עוצמת השמחה לכל השנה - באמצעות כוח לימוד התורה וההתמדה-היומיומית  בה - כדברי דוד המלך: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" [תהלים: א', א-ג]