"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט,ג). "לכם יהיה לאכלה" - שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל' (רש"י). 'אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א, כט): "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט, ג): "כירק עשב נתתי לכם את כל"' וכו' (סנהדרין נט,ב). מה השתנה בין זמנו של אדם הראשון ובין זמנו של נח, שלכן לאדם הראשון נאסר לאכול בשר ואילו אצל נח הותרה אכילת בשר? (ראה 'מעשי אבות א', 'אכילת בשר וצמחונות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). (אמנם הרלב"ג [ביאור המילות על התורה; בראשית א,כט] תוקף בחריפות את הדרשה הזו וטוען שאין היא נכונה. אולם נאמנים עלינו דברי חז"ל; ובכ"א כאן אנו באים להסביר את דעת חז"ל). במדרש מובא: '"כל רמש אשר הוא חי" וגו׳ – הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן; ועוד שהכל למיתה הם עומדים. אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר? כדי שלא יהא חוטא נשכר' (מדרש אגדה [בובר]). הרד"ק מסביר: '"לכם יהיה לאכלה" – זה הנזכר בפסוק, ולא התיר להם הבשר לאכלה עד אחר המבול ולא ידענו למה. אולי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו כי דור המבול עתיד להיות, ונח עתיד להציל עמו שאר החיים, אמר לתתם לו תחת עבודתו בהם. שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, כל שכן האדם. וכן מצאנו בנבוכדנצר שאמר: "ושכר לא היה לו ולחילו" (יחזקאל כט,יח) "ונתן לו ארץ מצרים" (יחזקאל כט,כ) "חלף עבודתו בצר"' (רד"ק; בראשית א,כט). הרמב"ן מסביר: ' … והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, ידמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזונותיהם ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר: "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג,כא). וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו,יב), ונגזר שימחו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המינין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו' (רמב"ן; שם). האברבנאל מסביר: 'ולמה הרשה לנח אכילת הבשר מה שלא הרשה לאדם הראשון? שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר, כמו שאמר: "ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", ונאמר לו: "מכל עץ הגן אכול תאכל". אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול, לא עשב הארץ ולא עץ פרי, ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב, התיר להם אכילת הבשר' (אברבנאל; בר' ט,ג). האור החיים מסביר (כרד"ק וכרמב"ן ומוסיף עוד הדבר): '"כל רמש אשר הוא חי" וגו'. יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח? ונראה כי נח משלו נתנו לו לג' סיבות: הא' - שבאמצעותו מצא ה' לקיים המין, וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם, ובזה זכה הוא בהם. ב' - שהוא טרח בהם ויגע בתיבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם, ועליו נאמר (תהלים, קכח):"יגיע כפיך" וגו'. ג' - שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה' ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו', לזה התיר לו ה' לאכול מפרי דרכו' (אור החיים; בר' ט,ג). הרש”ר בירש מסביר: '"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" וגו׳ – כאשר נשתנה אורח חיי האדם, ניתן לו גם סוג חדש של מזון. ככל הנראה, גם זה בא כתוצאה מקיצור חיי האדם, מה שמלפנים יכל אדם להשיג במשך שבע מאות עד שמונה מאות שנה, עליו להשלים עתה במשך שבעים עד שמונים שנה בלבד, וההתפתחות המזורזת, דורשת אכילת בשר בעלי חיים. יתירה מכך, גם ההבדלים במידות החום והשינויים בעונות השנה והאקלימים, כל אלה הם טעמים להתיר אכילת בשר. על ידי כך נעשה האדם תלוי פחות במזון הגדל מהאדמה. כבר הזכרנו [לעיל ח, כב] את דעת חז״ל, המתאימה לתגליות הגיאולוגים, שלפני המבול לא היו שינויים בין קור וחום, והצמחיה היתה מרובה; ולכן המזון מן הצומח היה מצוי בשפע וקל להשגה, ולא היה צורך באכילת בשר' (רש"ר הירש; בר' ט,ג). המלבי"ם מסביר (כעין הרש”ר הירש וכרמב”ן ומסביר עוד הסבר): '"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה”. כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב"א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו. וגם אחר שחיו כולם ע"י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו. גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע"ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע"ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר; וז"ש: "כירק עשב נתתי לכם את כל”, ר"ל: כמו שהכינותי מזון להבע"ח שיאכל ירק של העשב [כמ"ש "ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה”] מפני שיעלהו למדרגת החי, כן נתתי לכם את כל, שתאכלו כל עשב זורע זרע מצד שאתם גם בעלי חיים, ושתאכלו בע"ח מצד שאתם חי מדבר וכל השפל מחבירו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו' (מלבי"ם; בר' ט,ג). (מרן הגרח”ד זצוק”ל זיע”א הקשה על המלבי"ם קושיה חזקה – שהאדם נברא בדרגת מדבר, כך שכבר מאדם הראשון היה בדרגת מדבר, ולא רק מנח, שזה קשה מאוד על שיטת המלבי”ם). העיקרים מסביר: 'ובאור כל זה לפי מה שאחשוב הוא על זה הדרך: כי מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש; כמו שבאר הכתוב זה כשאסר לישראל קצת בעלי חיים, אמר בסוף "ולא תשקצו את נפשותיכם" וגו', "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" חסר אל"ף, להורות על שהם מולידים עובי ואטימות בלב. וכן אמרו רבותינו ז"ל על זה הפסוק: עבירה מטמטמת נפשו של אדם, שנאמר "ונטמתם בם" אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם. ובעבור זה אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם; ותיקן מה שחסר בזה ממזונות נאותים בשיחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים, כחטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להזרע וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, ולשאר הבעלי חיים נתן להם לאכילה כל ירק עשב שאין בו זרע שראוי להזרע, וזה להעיר על היתרון שיש בין מין האדם לזולתו מבעלי חיים … ובעבור זה מלאה הארץ חמס מפניהם, כי לא היו חושבים שהיה לאדם יתרון על הבעלי חיים אלא כל דאלים גבר, ולזה היו משחיתים דרכם כבעלי חיים, ובעבור זה נגזרה גזרה למחות שמם מן הארץ בימי המבול. וכאשר נמחו כלם ונשאר אך נח ואשר אתו בתבה, רצה השם יתברך לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם, וכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה' מן הבעלי חיים, מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם ולהודות לשם על זה, על כן נתקבל קרבנו ברצון, כמו שכתוב "וירח ה' את ריח הניחוח”. ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שיטו לדעת הבל, ויחשבו בני נח שמה שקבל השם יתברך קרבן אביהם היה כמו שקבל קרבן הבל ויחזרו לקלקולם הראשון, על כן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי חיים והריגתם, ואמר להם: "כירק עשב נתתי לכם את כל”, כלומר: כמו שאפילו קין הודה שיש לאדם יתרון על הצמחים להיותם נבראים לצורך האדם, כן כל בעלי חיים הם לצורך האדם, ויש לאדם יתרון עליהם שאין רוח אחד לכל, ועל כן אסר שפיכת דם האדם, ונתן הטעם בזה לפי שאין רוחו כרוח הבעלי חיים, כי בצלם אלקים עשה את האדם”, כלומר שיש בו צורה שכלית יותר נכבדת מרוח הבעלי חיים, והיה ראוי לפי זה שיתיר להם כל הבעלי חיים ולא ישים לאחד מהם יתרון על האחר, ולזה התירם כולם כדי לעקור הדעת הקודם ולמחות זכרו מן העולם' וכו' (ספר העיקרים ג,טו). המהרש”ל מסביר: 'בד"ה "לכם יהיה" כו' "את כל”. נ"ב מה שמקשין העולם למה התיר לנח לאכול בשר? נראה בעיני, לפי שמתחילה היו שוין שהרי האדם והבהמה כולם מעשה ה' המה ובורא אחד לכולם, ולא ימית זה את זה. והנה בשעת המבול חטאו כל הבהמות כמו כל האדם, אמר הקדוש ברוך הוא: אם כן אין מן הראוי עוד לחמול על הבהמה, שהרי חטאו כמו בני האדם, ואדרבא יש יתרון לאדם שיצרו רע מנעריו, כמו שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו', אם כן ראוי שהאדם ישלוט עליו. ודוק. מהרש"ל' (יריעות שלמה; בר' ט,ג). אולי אפשר שיש בזה כעין לימוד לאדם שמצד אחד הוא אינו אל (כמו שהיו שעשו עצמם אל כע"ז), ואם אינו עושה רצון ה' אפילו חיה טובה ממנו, ולכן שלא יאכל חיה, כעין הדגשה שהוא אינו יותר מבהמה. ומצד שני ראוי להראות לאדם שהוא בעל מעלה, שראוי לו להנות מהמציאות כדי להעלותה, ולקיים בה מצוות ובכך לקדשה, ולכן שיאכל בהמה להראות שהוא מעלה אותה במעלה, והוא בעל מעלה מיוחדת (שזה ידרבנו למצות; וכן בכלל מצד האמת של המציאות). לכן בתחילה נאסר עליו, ולאחר המבול שכל המציאות נחרבה בשל האדם (ב"ר כח,ו) שזה הראה חזק שהאדם הוא העיקר ותפקידו לתקן ולקדש את העולם (שאחרת נחרב) אז החל להתגלות העניין השני ולכן הותר לו בשר. שזהו כעין הנאמר בגמ' על בריאת האדם ביום שישי: 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים: שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד' וכו' (סנהדרין לח,א). שיש בגילוי האדם צד שיתוש חשוב ממנו, ואף שהוא אינו אל; ויש עניין שהאדם הוא החשוב שכל הבריאה נבראה בשבילו (שיכנס לסעודה), ותפקידו להעלותה ולקדשה (שבת [שכל העולם מתקדש], שיכנס למצוה מיד). אולי יש הבדל בין קודם המבול לאחריו, שקודם נאמר: “וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" (בראשית ו,ה). ולאחר המבול נאמר: “וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי” (שם ח,כא). שלאחר המבול כבר לא נאמר “רק רע כל היום” (אלא “רע”, אבל לא רק רע בלבד). לכן יש הבדל בין קודם המבול שהאדם התדרדר עד כדי שיהיה כולו רק רע (בלא שום טוב), בזה כבר אין בו הבדל מבהמה, אלא להיפך, בהמה עדיפה ממנו שאינה חוטא בכוונה, ולכן לא ראוי לתת לאדם שיאכל בהמה; לכן מראש נאסר על האדם לאכול בהמה כיון שבמעשיו יגיע למציאות שהוא גרוע מבהמה. אבל לאחר המבול שהשתנה מציאות היצר באדם, שנעשה האדם שולט בו ולא מגיע לרמה שכולו רק רע, אז בזה מתגלה שיש באדם מעלה על הבהמה בהיותו גם עושה טוב כרצון ה', וזה תמידי (שלא ישתנה, שלכן ה' אומר שלא יכה את הכל שוב), לכן ראוי שיותר לו בשר, להראות בזה שהוא מעל דרגת הבהמה, ולכן מותר לו לאכלה (וזה אף ידרבנו להתעלות בהיותו מעליהם). אולי מאדם הראשון האדם היה מחליט לבדו האם להתחבר לקודש או שלא, שלא היה דבר שנקבע (ע"י מעשיו) שמחברו תמיד לקודש. אבל לאחר המבול נח קיבל על עצמו ובניו את שבע מצוות בני נח במעמד מחייב שמקבע בעולם גילוי קשר לקדושה (ראה 'תורת המקרא' פרשת "נח", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן מנח כבר יש גילוי תמידי שהאדם מקושר להבאת קדושה לעולם במעשיו, ולכן בזה מעלתו מתגלה בעולם בגילוי גבוה יותר, ולכן אז ראוי שיותר לו אכילת הבהמה שבזה מעלה אותה לקדושה (ברמה כל שהיא, בהיותו מחובר בטבעו במעשיו לקצת קודש). או בדומה, באכילת בהמה יש קצת חיבור לבהמיות, לכן רק לאחר שקיבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח, שיש בו גילוי תמידי במעשיו כמעלת אדם אז אכילת בהמה לא תורידהו לגמרי לבהמיות, ולכן מאז הותר לו לאכול בשר.