"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” וגו' (בראשית יב,א). 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום' (אבות ה,ג). 'העשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו, כולם דבר הכתוב: האחד - הגירוש, באמרו יתברך "לך לך מארצך" (בראשית יב, א) וגו'. … העשירי - עקדת יצחק' (פירוש המשניות לרמב"ם). 'רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום. "וָבֹהוּ", זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. "וְחֹשֶׁךְ", זה דורו של אנוש על שם (ישעיה כט, טו): "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי" וְגוֹ'. "עַל פְּנֵי תְהוֹם", זה דור המבול, שנאמר (בראשית ז, יא): "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום". "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", על שם (שם ח, א) "וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ". אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' וכו' (ב"ר ב,ג). המפגש הראשון שלנו עם מעשי אברהם בתורה הוא ב"לך לך", ולפי הרמב"ם זה הניסיון הראשון של אברהם, והניסיון האחרון של אברהם הוא בעקידה. אברהם הוא הראשון שמגלה את אור הקדושה בעולם, מצד אחד הוא מגלה את החסד בעולם, שזהו מידתו של אברהם (וכן מופיע בתורה על החסדים שעשה): “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז,כ). מצד שני הוא מגלה את רצון ה' בעולם שמופיע בתורה, שהוא היה הראשון שנאמר עליו שלמד תורה וקיים את כל המצוות: 'אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, א): "ואברהם זקן בא בימים" … אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה): "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו' ... אמר רב ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה' (יומא כח,ב). אין אלו שני דברים שונים, אלא התורה והחסד מחוברים יחד: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו). 'וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"? וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד' וכו' (סוכה מט,ב). 'ואמר כי התורה לשמה היא תורה של חסד. וזה מפני כי התורה עצמה היא הטוב הגמור, כמו שהוא החסד שהוא טוב הגמור. וזה שאמרו כי תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים, כדאיתא במסכת סוטה (יד.), וכל זה מפני כי התורה היא הטוב הגמור. ולכך אם למד התורה לשמה נקראת "תורת חסד", שזהו עצמה של תורה, הטוב הגמור. אבל אם למוד התורה שלא לשמה, אין זה עצמה של תורה' (מהר"ל; נתיבות עולם, נתיב התורה, ז). לכן באברהם מתגלה בניסיונותיו, שזהו גילוי מעלתו בקודש, שמתחיל בניסיון "לך לך" (וגם לשאר הדעות שסוברים שהניסיון הראשון של אברהם היה בכבשן האש, בכ"ז התורה מפגישה אותנו לראשונה עם אברהם וניסיונותיו ב"לך לך" כגילוי שזה קשור לגילוי שמתגלה בתורה הראשון), ומסתיים בעקידה, שזה מקביל לגילוי של החסד בתורה שמתחיל ונגמר בחסד (שזה מראה שהתורה במהותה כולה חסד): 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). בהליכה אדם מתמעט בממונו ('"ואעשך לגוי גדול" - לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון וממעטת את השם' וכו' [רש"י; בראשית יב,ב]), ובפרט (במיעוט ממונו) בגדיו מתבלים מהשחיקה בהליכה המרובה בדרך, לכן הניסיון הראשון – "לך לך", מתגלה כנגד החסד הראשון בתורה, שה' נתן לאדם ולאשתו כתנות עור ללבוש כבגד. החסד האחרון זה קבורת משה, שמת, שזה כעין הניסיון האחרון של אברהם, העקידה, שהצטווה לשחוט את יצחק, להמיתו (ולפי הדעה שהניסיון האחרון של אברהם זהו קבורת שרה, זהו ממש כעין כנגד קבורת משה). שזהו שבאברהם (שקשור לתורה וחסד) מתגלה כנגד החסד בתורה, כגילוי שאברהם הולך כרצון ה', כמתגלה בתורה שהיא רצון ה', וזה מתגלה בחסד שהיא מידתו של אברהם. גילויו של אברהם מתגלה גם בנו, שאנו מחוברים לתורה שקיבלנו בסיני, וכן יש בנו את מידת החסד ('שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' [יבמות עט,א]. ' … כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' [ביצה לב,ב]). אולי לכן האור של אברהם מתגלה גם בנו (כמו שממשיך המדרש ודורש את האור גם על יעקב: '"וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם", זה יעקב' [ב”ר שם], ודורש על זמן הגאולה: '"יוֹם אֶחָד", שנאמר (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה" וגו'', שזהו שאנו מביאים את האור שיתגלה בעולם, עד שיתגלה בשלמות בגאולה השלמה). לכן כנגד החושך שהיה קודם מתגלה האור על ידנו. שכך כנגד – '"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום', זהו אברהם שהיה האב הראשון, גילוי ראשון של ישראל (כעין כנגד אדם הראשון שהוא האב הראשון של אנשי העולם). ובאברהם החל להאיר אור התורה, ולכן מאז פסק אלפים שנות תוהו: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה … (בראשית יב, ה) מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן", וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה' (ע"ז ט,א). שזהו שאצלו פסק גילוי ה"תוהו” בעולם, שזהו כרמז שאברהם כמאיר את מה שהתגלה קודם בחושך של חטא אדם הראשון שהיה גילוי “תוהו”. '"וָבֹהוּ", זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו'. 'ובהו זה קין. שרצה ליחד העולם לעצמו לבד והרג את הבל שלא יהיה לו חלק בעולם. וזהו בוהו, נוטריקון: בו הוא. פי' בו לבדו טובות העולם, ועי"כ קלקל העולם והחזירו לתוהו ובוהו' (מהרז"ו). כנגדו מתגלה באור הקדושה יצחק, שאצלו מתגלה במיוחד חלק בעולם (כעין שקין רצה את העולם בחלקו), שבו מתגלה חיבור מיוחד לארץ, שנאסר עליו לצאת מהארץ בשל מעלתו בחיבור לארץ (שאם יצא יפסל [ב”ר סד,ג]). (וכן קין הרג את הבל אחיו, שכך גם כעין שבגלל יצחק ישמעאל גורש [כמו ששרה אמרה: "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” (בראשית כא,י)] וישמעאל אחיו כמעט מת בצמא. וכן קין הרג את הבל “בשדה” [בראשית ד,ח], וכן אברהם כמעט שהרג את יצחק בעקידה, שנעשתה במקום המקדש [רש”י; בראשית כב,יד], שהוא גם נקרא אצל יצחק “שדה”: 'ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה”' [פסחים פח,א]). וזה כעין רמז ביצחק כתיקון ל“בהו", 'בה-הוא', שהוא נמצא דווקא בא”י. (וזה נרמז שבהמשך המדרש מביאים עניין של אור בפס' על אברהם ויעקב [פעמיים], ומביא הרד"ל שאולי צ"ל גם יצחק [ולא פעמיים יעקב], שזה כעין רמז שהמדרש מביא אור כנגד החושך שנאמר קודם, שאנו מאירים את החושך שנעשה קודם כגילוי למציאות המתגלה בעולם שאנו מתקנים, וזה החל באבות). '"וְחֹשֶׁךְ", זה דורו של אנוש, על שם (ישעיה כט, טו): "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי" וְגוֹ'', כנגדם מתגלה יעקב שממנו יצאו בנ"י ולכן זה כבר גילוי של קשר לרבים, כעין דור אנוש, שבדור שלם יש אנשים רבים. וזה כגילוי של "חושך", כעין שיעקב אמר שחייו היו קשים: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז,ט), שזהו כעין גילוי של חושך, רמז לקשיים. 'וחושך זה דורו של אנוש. שכתוב אצלם: "אז הוחל לקרא בשם ה'”, שפירוש: נחשב אצלם לדבר חולין לעבוד ה' ולקרא בשם ה', כמ"ש: "והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו", וזהו דור אנוש. ע"כ נחשב להם דבר חולין' וכו' (מהרז"ו). כעין כרמז לשם ה' וחולין וע"ז, שזה כרמז ליעקב שקנה מעשו את הבכורה, שפעם בכור המשפחה היה הכהן, ועשו בז לבכורה (בראשית כה,לד), שראה בזה דבר חולין בלא חשיבות. ויעקב גנב את הברכות מעשו כיון שבא להקריב קרבן פסח ליצחק, שעשו היה פסול מלהקריב בין השאר בשל שעבד ע"ז (ראה 'תורת המקרא' “תולדות" אות ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ועשו רצה לתת ליצחק לאכול כדי שיברכהו, שלא היה אכפת לו המצווה של קרבן פסח אלא הגילוי החולין של זה – שיקבל את הברכות. שזהו שביעקב מתגלה גילוי תיקון מחולין וע"ז, ועבודת ה' בקרבנות; שזהו כעין שהוא גילוי אור מול מעשי דור אנוש. '"עַל פְּנֵי תְהוֹם", זה דור המבול, שנאמר (בראשית ז, יא): "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום". "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"', כנגדם מתגלה בבני יעקב שירדו למצרים, וסבלו שם בין השאר בגזרת השלכת הילדים ליאור, וגדלו בכמות עד שיצאו כעם בנ"י ממצרים (ללכת אחר ה' ולתקן עולם), ואז ביציאה ה' העניש את מצרים בקריעת הים כעונש על גזרת השלכת הילדים ליאור; ומצרים גזרו על השלכה ליאור כי חשבו שבעקבות שבועת ה' לאחר המבול ה' לא יענישם במים: '(שמות א, י) "הבה נתחכמה לו", "להם" מיבעי ליה! א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל. במה נדונם? נדונם באש, כתיב (ישעיהו סו, טו): "כי הנה ה' באש יבא", וכתיב: "כי באש ה' נשפט" וגו'. בחרב, כתיב: (ישעיהו סו, טז) "ובחרבו את כל בשר". אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נד, ט): "כי מי נח זאת לי" וגו'. והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר (שמות יד, כז): "ומצרים נסים לקראתו". והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב (שמות יח, יא): "כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו' וכו' (סוטה יא,א). ממילא בבני יעקב שירדו למצרים והתרבו לכלל בנ"י ויצאו ממצרים כבנ"י, מתגלה כגילוי אור היפך מדור המבול, שמתגלה הקשר בין מצרים וגזרתם להמית במים בשל המבול (שה' נשבע אז שלא יביא עוד מבול) ולכן עונשם בטביעה בקריעת ים סוף, והיה אז קידוש השם גדול; ואף עונשם הוא שנענשו למות במים כעין דור המבול. ובמבול "נבקעו כל מעינות מים", כעין שנאמר שנבקע ים סוף [אע"פ שבמבול זה כדי להוציא מים ובים סוף זה להקרע לשנים בשביל היבשה, בכ"ז שניהם נקראים בקיעה] (ולפי המדרש שבקריעת ים סוף נבקעו גם כל המקורות מים שבעולם [שמו”ר כא,ו], זהו ממש כעין הנאמר במבול שנבקעו “כל מעינות מים”). שכך כמו שבמבול העולם כעין החל מחדש, כך גם עם ישראל משפיע קדושה בעולם עד שכל העולם יתקדש ויהיה כעין עולם חדש בגילוי קדושה, עולם מתוקן במלכות ה'.