"וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא.. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם.. וַיֹּאמַר א-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ"

(בראשית יח, א-ג)

בריצתו אל האורחים, הפסיק אברהם אבינו את קבלת פני השכינה שהיה עוסק בה. כלומר, בעיצומה של קבלת פני שכינה, על כל המעמד הנשגב הכרוך בכך, אברהם אבינו מפסיק את המעמד, ורץ לקבל פני אורחים שאין הוא מכיר כלל.

ומכאן למדו חז"ל (מס' שבת דף קכז ע"א), ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

ידועה השאלה על דברי חז"ל אלה: כלל זה, ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", אנו למדים אותו מאברהם אבינו, אך מניין אברהם אבינו עצמו ידע כלל זה? כלומר, על סמך מה הפסיק אברהם אבינו את קבלת פני השכינה כדי לקבל פני אורחים?

ושאלה זו מצטרפת לשאלה אחרת: כיצד ייתכן באמת שהכנסת אורחים, חשובה ככל שתהיה, תהיה חשובה יותר מקבלת פני הקב"ה בכבודו ובעצמו?

אלא ההסבר הוא, שבעומקם של דברים, כשאדם מכבד את זולתו ואת צלם האלוקים שבו, אין לך קבלת פני שכינה גדולה מזו, ואמת עמוקה זו הבין אברהם אבינו בגודל השגתו. וכלשונו של הרב יונתן זקס זצ"ל (בספרו: שיג ושיח קריאות חדשות בפרשת השבוע):

"יש בכל היקום רק דבר אחד שאלוקים נתן בו את צלם דמות תבניתו - האדם. כל אדם, רב אונים וחסר אונים כאחד.. אברהם, אבי המונותיאיזם המוסרי, ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה, פירושו לראות את חותמו של אלוקים בפניו של האדם הזר. קל לקבל את פני השכינה כשהיא מתראה בפנינו כאלוקים; אך קשה להבחין בה, בשכינה, כשהיא מסתתרת מאחורי פניהם של שלושה עוברי אורח אלמונים. זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת אלוקים והכנסת אורחים דבר אחד הם ולא שניים".

כשנאמר בחז"ל "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", אין כאן שני ערכים שונים ה"נאבקים" זה בזה (קבלת פני שכינה מול קיום מצווה חשובה), אלא אלה הן שתי דרכי חיבור לקב"ה, ואברהם הוא זה שהבין לראשונה, שגדול החיבור שיש לאדם עם הקב"ה בשעה שהוא מכניס אורחים, גומל חסדים וכו', יותר מהחיבור שיש לו כשהוא "מקבל פני שכינה".

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/