האם יש משמעות לקול שלי, אם הקב"ה הוא המחליט?

בכל פעם שמתקיימות בחירות, עלינו להבין מה תפקידנו בהן. האם יש טעם לצאת ולהצביע? או שמא זהו ביטול זמן, שהרי הכל כבר נגזר מלמעלה, והקדוש ברוך הוא קובע בדיוק מי יעמוד בראש בארבע השנים הבאות? האם יש לנו בכלל מה לומר בעניין?

לכאורה נראה שחז"ל נותנים בזה שתי תשובות, ועלינו ליישב ביניהן.

אפילו הממונה על הבאר – מן השמים מינוהו

הגמרא מדברת על ה"ריש גרגיתא", הממונה על הבאר, הקובע מי ישאב מים היום ומי מחר. ואומרת הגמרא: "אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה" (ברכות נח ע"א) – אפילו מינוי קטן כזה, הקדוש ברוך הוא הוא הממנה אותו. כמו שנאמר (דברי הימים א כט, יא): "לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש" – אתה ממנה כל ממונה, אפילו על דברים קטנים.

הילקוט ראובני, בסוף פרשת פנחס, מביא שאין ממנים פרנס על הציבור למטה אלא אם כן הוכרז עליו תחילה למעלה בשמים. על הפסוק "יפקד ה'... איש על העדה" (במדבר כז, טז) – הקב"ה הוא הממנה מנהיג על העדה. כל שררה שאדם מחזיק בה – מאת ה' היא. ולכן, כשאנו רואים מלך, אפילו מלך מאומות העולם, אנו מברכים "שנתן מכבודו לבשר ודם" – הקב"ה נתן מכבודו לבשר ודם.

הגמרא בברכות (נה ע"א) אומרת: "אמר רבי יוחנן: שלשה דברים מכריז עליהם הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואלו הן: רעב, ושובע, ופרנס טוב". ופרנס טוב לומדים מן הפסוק "ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא, ב) – הקב"ה קרא לבצלאל לעמוד על מלאכת המשכן.

אם כן, נראה שאין כל צורך להצביע; הקב"ה כבר החליט.

"אלא אם כן נמלכים בציבור"

אבל הביטו בשורה הבאה מיד באותה גמרא: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור" – אין ממנים מנהיג על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה.

הרי לנו מקור מפורש שצריך לשאול את העם. וכיצד שואלים את העם? איך שואלים שלוש מאות מיליון איש מה דעתם? מצביעים. זו הדרך.

הגמרא לומדת זאת מבצלאל. הקב"ה אמר למשה רבינו: "ראה קראתי בשם בצלאל". ולאחר מכן משה אומר לעם: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל). למה הוצרכה התורה לספר לנו שמשה הודיע לעם? פשיטא שמודיעים לעם על מנהיגם, שאם לא כן כיצד ינהיגם? אלא מבארים חז"ל שהיה כאן משא ומתן. הקב"ה שאל את משה: "משה, הגון עליך בצלאל?" ומשה, בענוותנותו, השיב: "רבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן!" אמר לו הקב"ה: "אף על פי כן, לך אמור להם". הלך משה ושאל את ישראל: "הגון עליכם בצלאל?" והשיבו: "אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן!"

התבוננו בדבר: הקב"ה בעצמו חפץ בבצלאל, ובצלאל היה צדיק, שאמרו עליו חז"ל: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ואף על פי כן, הקב"ה נמלך במשה, ומשה נמלך בעם.

נמצא שיישוב הסתירה, כפי שמובא בעין יעקב, הוא כך: אף על פי שהממונה על הבאר ממונה מן השמים, עדיין צריך את הסכמת הציבור, כמו בבצלאל. אם העם אומר הן – הוא מתמנה. ואם אומרים לאו – אף שהקב"ה רצה בו, אינו מקבל את התפקיד. צריך שיהיה מאושר הן על ידי הקדוש ברוך הוא והן על ידי עם ישראל.

החתם סופר: מנהיג שלא ברצון העם – פסול

יסוד זה מופיע בכמה ספרים. החתם סופר, בחלק חושן משפט, דן במקרה שבו השלטון הדיח את רבה הקודם של עיר ומינה תחתיו רב חדש. הרב החדש היה רב חשוב, דיין, בקי וראוי לתפקיד. אך מכיוון שמונה על ידי השלטון ולא על ידי העם, אומר החתם סופר שעשה שתי רעות: נטל לעצמו שררה שלא ברצון הקהל, ודחק את הרב הקודם ממקומו. ועל כל אחת מהן הוא פסול לשררה ולהוראה.

החתם סופר מביא את דבריו המבהילים של המהר"ם על מי שנוטל שררה שלא ברצון העם, או על ידי השרים. מי יכול למנות מנהיג? העם.

החתם סופר מוסיף תנאי שני: המנהיג צריך להיות ראוי – איש צדיק, בעל מידות הגונות. פעמים שהציבור בוחר במי שנוח להם, שיאמר להם שהכל מותר – וזה אינו טוב. ופעמים שאדם גדול וצדיק, אך העם אינו חפץ בו – וגם זה אינו טוב. שני דברים נצרכים יחד: שרוב הציבור חפץ בו, ושהוא ראוי. והדבר הולך אחר הרוב, כי לעולם לא יסכימו כולם.

דוגמה לכך היא יהושע בן גמלא. הגמרא בבבא בתרא (כא ע"א) זוכרת אותו לטובה: "ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל" – שהוא תיקן להושיב מלמדי תינוקות. ואף על פי כן, החתם סופר דן בכך שהשיג את מעמדו על ידי המלך ולא על ידי העם. אפילו זכויות אישיות גדולות אינן מבטלות את השאלה כיצד מונה המנהיג.

וגם דוד המלך לא נטל את המלוכה עד שבא העם וביקש ממנו למלוך עליהם. ובעל האורים ותומים מזהיר מפני הנזק הנגרם כשאדם נוטל שררה על הציבור שלא ברצונו.

אפילו אבלים חייבים לצאת

נמצאו לנו שני צדדים: הקדוש ברוך הוא מחליט מי ינהיג, אבל גם אחרי שהחליט – המילה האחרונה בידי האומה. כך עשה הקב"ה, וזהו רצונו. רק אם אדם פסול לגמרי, והקב"ה אינו חפץ בו כלל – אין בכוחו של העם לשנות זאת.

והדבר חמור כל כך, שכאשר נשאל מרן חכם עובדיה יוסף זצ"ל, הלכה למעשה, אם אבלים בתוך שבעת ימי השבעה רשאים לצאת להצביע – פסק שחייבים לצאת ולהצביע. וכן אמר על אברכים שקיבלו עליהם תענית ציבור: חייבים ללכת ולהצביע. וידוע שבארץ ישראל, לפני הבחירות, הרבנים אומרים שמצוה להצביע, והעם שומע לקולם.

הקול שלך נספר – בכל מקרה

יש האומרים: התוצאה באזור שלי ברורה, ממילא קולי לא ישנה דבר. אבל השלטון רואה כמה אנשים הצביעו בכל אזור. אם יהודים יוצאים בהמוניהם – נבחרי הציבור מתחשבים בהם. ואם רואים שהיהודים אינם מצביעים – יכולים הם להתעלם מהם. ודבר זה משפיע על האופן שבו מתקבלות ההחלטות כלפי קהילותינו.

לכן ביום הבחירות, כל אדם יקבל החלטה נבונה, ייצא ויצביע עבור אלו הטובים לעם ישראל, הפועלים למען עם ישראל ואינם מסכנים את עם ישראל, ועבור מה שטוב למשפחתו ולקהילתו.

חזק וברוך.

הרב שי טחן משיב על שאלות בהלכה באתר AskHalacha.com.

לצפייה בשיעור המלא "מה דעת התורה על ההצבעה?": https://youtu.be/yTeLQMHWuco