"ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד,כב). '"בקע" – רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. "ושני צמידים" – רמז לשני לוחות מצומדות. "עשרה זהב משקלם" – רמז לעשרת הדברות שבהן' (רש"י). רש"י מביא את דברי חז"ל: 'רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף: אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע. "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ”, כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת. "עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם”, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' (ב"ר ס,ו [נראה שרש”י למד שהיתה אבן יקרה כרמז למטבע של מחצית השקל, שהיה משקלו בקע]). למה רמז לה דווקא על מחצית השקל והלוחות, מה המיוחד בהם? ראה יפה תואר, גור אריה, כלי יקר, ורבנו בחיי. אולי אפשר שאברהם שלח את אליעזר לקחת אשה ליצחק בעקבות העקידה, שאז הבין שצריך לחתן את יצחק, ולהביא מקרובי משפחתו ולא מבנות כנען, כמו שמביא רש”י: '"אחרי הדברים האלה ויגד" וגו' – בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא; בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו "הדברים האלה" הרהורי דברים שהיו ע"י עקידה' (רש"י; בראשית כב,כ). והנה העקידה היא שורש למקדש, כמו שביקש אברהם: “ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה” (בראשית כב,יד). '"ה' יראה" – פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות' (רש”י). לכן רמז אליעזר במחצית השקל שממנו מקריבים קרבנות במקדש, והלוחות (שהם בארון בקה”ק) שהם שורש המקדש; שבזה רמז למקדש שקשור לעקידה שזהו המניע לשליחתו ללקיחתה. לכן רמז בנזם למחצית השקל כרמז לקרבנות, ורמז בצמידים ללוחות שהם היסוד להשראת שכינה בעולם, שכך זה כנגד שאברהם ביקש בעקידה שיהיה למקום השראת שכינה והקרבת קרבנות (כמו שאומר רש”י: 'להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות'). הנזם מרמז על הקורבנות, שהם באים ממחצית השקל, כעין רמז (שהנזם) באף, שבו מריחים, שכך מרמז על הקורבנות שנאמר בהם: “לאשי ריח ניחחי” (במדבר כח,ב). הצמידים שביד מרמזים על לוחות הברית, כרמז לעשיית המצות (שזהו ביד כרמז לעשיה), וכרמז שמשה הוריד את הלוחות בידיו. נראה שרמז לה אליעזר שהיא באה להקים את בית ישראל, שאנו באים לתקן את כל העולם להשראת שכינה וגילוי שם ה', שהשיא של זה מתגלה בעבודתנו במקדש, אבל גם כך מתגלה מעט בכל בית בישראל, שהוא כגילוי של בית לגילוי שם ה', שלזה עכשיו באה להנשא ליצחק, כאיש ואשתו המגלים את שם ה' ומביאים להשראת שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' (סוטה יז,א). 'שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה' (רש”י). שכך עכשיו באה להיות אשתו של יצחק לשם גילוי שכינה שיתגלה בהם ובבנ"י זרעם. וזה דגש במעלה מיוחדת בהקשר של אשת יצחק, כיון שיצחק הוא עולה תמימה (ב"ר סד,ג), ואשתו של אדם כגופו, כך שבהם מתגלה כעין גילוי מקדש שבו הקרבת קרבנות. המקדש מקדש את העולם ומכלה את הרשעה, וכן עבודת המקדש היא נגד הע"ז (מורה נבוכים ג,לב), שכך התגלה כאן, כילוי רשעה וביטול ע"ז; שבתואל הרשע ניסה למנוע מנתינת רבקה לאליעזר (אולי זהו רמז בשמו 'בתו-אל', שרצה 'לא' לתת את 'בתו'): '"ויאמר אחיה ואמה" – ובתואל היכן היה? הוא היה רוצה לעכב, ובא מלאך והמיתו' (רש"י; בראשית כד,נה); שזהו כילוי הרשעה (ואולי זה רמז בשמו 'בתו א'ל', שבשל 'בתו' שיעודה לגלות שכינה וגילוי שם ה' בעולם, התגלה כח שם ה' בגילוי של חוזק ["א'ל" פרושו חוזק: '"אל" - ענין חוזק, כמו: "אלי גבורים”' (מצודות ציון; יחזקאל לא,יא)], וזה כילה את הרשעה [שזהו חוזק של גילוי שם ה' שמכלה את הרשעה הבאה למנוע מגילוי שם ה' בעולם], את בתואל שבא לעכב). ובנוסף לזה היה את לבן שהוא הוציא את הע"ז מהבית: “ואנכי פניתי הבית" (פס' לא). '"פניתי הבית" – מעבודת אלילים (ב"ר)' (רש"י). (אולי זה רמוז בשמו "לבן" כרמז לצבע לבן הרומז לטהרה, שבאותו הזמן טיהר את הבית מע"ז, שהוציאה מביתו). לכן מתגלה ברבקה בהיותה כקשורה למקדש, גילוי באהל שרה כנגד המשכן: '"האהלה שרה אמו" - ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו; כלומר: ונעשית דוגמת שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל; ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר)' (רש"י; פס' סז), כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א: 'יתכן גם, שהברכה בעיסה והנר הדולק הם כנגד לחם הפנים והמנורה, ויחד עם הענן זהו ביטוי לכך שאוהלם של יצחק ורבקה הוא מקום השראת שכינה כמו אהל מועד' ('מעשי אבות א', 'המבחן של רבקה', הערה 4). רבקה השקתה הרבה מאוד, שהגמלים שותים הרבה מים, ובפרט שהשקתה עשרה גמלים (שאליעזר הלך עם עשרה גמלים [פס' י]), ולכן זהו גילוי של חסד גדול ביותר, שכך יוצא כרמז לתורה שהיא "תורת חסד" (משלי לא,כו), וכל התורה כלולה בלוחות בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), כעין עשרה גמלים; והמים שהשקתה רומזים לתורה: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א). לכן נתן לה את הצמידים כרמז ללוחות והדברות, כגילוי כנגד מעשיה. והחסד שעשתה לו הוא כמקביל לקורבנות במקדש: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח"' (אבות דר"נ ד,ה), לכן גם רמז בנזם על הקורבנות. אברהם שולח את אליעזר לקחת את רבקה ולא מבנות כנען בשל היותם פגומות במידותיהן (דרשות הר"ן, ה), אולי זהו שבסמוך מספרת התורה על קבורת שרה (ומה שנאמר בין הסיפורים "ואברהם זקן" וגו' [פס' א], זה לא כחוצץ אלא זהו ההתחלה של סיפור שליחת אליעזר: '"ברך את אברהם בכל" – בכל עולה בגימ' בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה' [רש”י]), שם רואים את שחיתות מידותיהם של אנשי כנען, שעפרון אומר: “לא אדני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבר מתך" (כג,יא), שיתן בחינם ('"לא אדני" – לא תקנה אותה בדמים' [רש"י]), ובכ"ז אח"כ דורש סכום כסף גדול ובמטבע חשוב: "ויען עפרון את אברהם לאמר לו. אדני שמעני ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבר. וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (כג,יד-טז). '"וישקל אברהם לעפרן" – (בכורות נ) חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפי' מעט לא עשה (ב"מ פז) שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר: "עובר לסוחר", שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין' (רש"י). שדיבר גבוה על חסד (שיתן בחינם לקבורת המת), אבל במעשים סחט את אברהם בכסף בלי בושה, וכל זאת לפני כל בני חת, והם לא אמרו מילה על כך, כי כולם היו בעלי מידות רעות ולכן זה לא הפריע להם, ולא ריחמו על אברהם שעכשיו יושב באבל וצריך לקבור מתו ועפרון סוחט אותו. שזהו כרמז שלכן אברהם שולח את אליעזר לארם נהרים ומזהירו שלא יקח מבנות כנען (שמושחתות במידותיהם, ובפרט אין בהם רחמנים בושה וחסד [כמתגלה בעפרון ובני חת] ולכן לא ראויות ליצחק). רבקה מתגלה כהיפך הגמור מאנשי כנען, שעושה חסדים גדולים, ולא מדברת הרבה ולא עושה כמו עפרון, אלא כעין מדברת מעט ועושה הרבה, שבהתחלה לא אמרה לאליעזר שתשקה את הגמלים, רק כשגמר לשתות אז אמרה לו שתתן גם לגמלים (כד,יח-כ). שבזה מתגלה שהיא ראויה לבית ישראל שיש בנו שלושה סימנים שמי שיש בו סימנים אלו ראוי להתחבר לישראל (להתגייר), כמו שאמר דוד: 'אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ): “בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט): "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). כך ברבקה התגלה שהיא גומלת חסדים, וכן רחמנית שריחמה עליו ועל גמליו ולכן עשתה עמו חסד, וביישנית שלא מתפארת בעצמה ולכן לא אומרת מראש מה הולכת לעשות בהמשך (שתשקה את גמליו) כהתפארות במעשיה; שזהו הוכחה שיש בה מסימני ישראל ולכן ראויה להתחבר לישראל, להנשא ליצחק ולהקים את בית ישראל (שיש בהם סימנים אלו כמותה. לעומת בנות כנען שמושחתות במידותיהם, כמתגלה בעפרון, ובפרט אין בהם סימנים אלו ולכן לא ראויות 'להדבק באומה זו'). נראה ששלושת סימני ישראל מגלים על גילוי קדושה שיש בנו, כגילוי שיש בנו נשמה מיוחדת שמשפיע כך, וזהו יסוד לתיקון העולם בקדושה; לכן נראה שהמקדש נחרב על שלושת העברות החמורות שהם ההיפך מזה: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב). שמי שהוא גאוותן הוא כעין עובד ע"ז: 'א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתי' הכא (משלי טז, ה): "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז, כו): "ולא תביא תועבה אל ביתך" … עולא אמר: כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיהו ב, כב): "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", אל תיקרי במה אלא במה' (סוטה ד,ב).  'במה – עבודת כוכבים' (רש"י). שפיכות דמים זה שיא של חוסר רחמים, שלא מרחם על האחר והורגו. גילוי עריות זהו ההיפך מגמ"ח שעושה לטובת חברו, שהרי פוגע ביותר בחברו כשבא על אשתו. לכן רמז לה אליעזר על הקורבנות והתורה, כעין שאצלה במעשיה שמתגלים שלושת סימני ישראל, כעין מתגלה גילוי תורה בשלמות כראוי (לעומת שלושת העברות שהם שיא החטאים, היפך מציווי התורה), ולכן גם גילוי של המקדש בבניינו (שאינו חרב בשל שלושת העברות) שזהו כרמז לקורבנות שמוקרבים ע”י מחצית השקל. וכן עשתה עמו חסד מאהבת חינם (שהרי אינה מחוייבת לו כלל, אלא עזרה לו מאהבת חינם), שזהו ההיפך משנאת חינם שגרמה לחורבן הבית השני (יומא שם); וזה קשור לתורה, ההיפך מהם – שהשנאת חינם שלהם (בבית שני) באה בשל מחשבתם שזהו עמידה על שמירת התורה (ראה ב'העמק דבר', 'פתיחה לספר בראשית'). לכן רמז לה אליעזר שאצלה מתגלה אהבת חינם שזהו גילוי תורה כראוי (שזהו הצמידים כרמז לתורה) וכמקדש בנוי, שאינו חרב, ומקריבים בו קרבנות (שזהו הנזם).