בס''ד       פרשת תולדות: האם יוצאים ידי חובה בברכה שטעו בתחילתה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כז,  לג) על יצחק המגלה שיעקב לקח את הברכות מעשיו, על החרדה התוקפת אותו בעקבות כך, ועל כך שסיים שבכל זאת סיים בברכה. ''וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה''. מדוע אם יצחק גילה שיעקב רימה אותו, בחר בכל זאת לברך  'גם ברוך יהיה'? נחלקו הפרשנים:

א. הרד''ק סבר, שלא הייתה ליצחק מניעה עקרונית לברך את יעקב, ואת החרדה הגדולה זייף, רק כדי שעשיו ידע שלא בכוונה בירך את יעקב. משום כך בדיעבד כשהתברר לו שיעקב הוא זה שקיבל את הברכה, לא היה בכך דבר נורא, וסיים "גם ברוך יהיה". ב. הבכור שור והרמב''ן חלקו וסברו, שאכן יצחק נחרד מברכתו ליעקב אותה רצה לתת רק לעשיו, אלא שלאחר שבירך את יעקב הרי שהברכה כבר חלה, ולא ניתן היה לחזור ממנה, משום כך בלית ברירה יעקב בירך. ובלשון הרמב''ן:

''אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה", אבל היה ראוי שיקללהו... והנכון בעיני יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עלי. וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם.''

בעקבות התורה הכותבת על יצחק, שהתחיל באופן אחד וסיים באופן אחר, נעסוק השבוע בהלכות ברכות ובשאלה, מה דין אדם שהתחיל לברך ברכה אחת על דעת לברך על מאכל מסויים, וסיים בברכה על מאכל אחר. כדי לענות על שאלה זו, נפתח במחלוקת הראשונים כיצד לבאר את הגמרא מה דין מי שרוצה לברך על כוס בירה (שכרא בלשון הגמרא), 'פתח' על דעת ברכת הגפן ו'סיים' בברכת שהכל, את ההשוואה לברכת יוצר המאורות וכיצד נפסק להלכה.

שינוי בברכות הנהנין

הגמרא במסכת ברכות (יב ע''א) דנה, מה דין המתחיל לברך במחשבה שעליו לברך ברכה אחת, אך נזכר במהלכה שעליו לברך ברכה אחרת ובה סיים את ברכתו, האם תחילת הברכה קובעת או סופה. אלא שנחלקו הראשונים בעקבות גרסאות שונות באיזה מקרה מדובר, ומה הכוונה 'פתח' בברכה ומה הכוונה 'סיים' בברכה, ונראה חלק מהדעות:

א. רש''י (ד''ה פתח) פירש, שספק הגמרא מתייחס למקרה בו החל לומר ''ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם'' על דעת ברכה אחת, וסיים את הברכה על דעת ברכה אחרת. ולהבנתו, למרות שבמילים אלו אין ייחוד כלל, והם משמשים לכל ברכה וברכה, בכל זאת כיוון שבמילים אלו התכוון לברכה אחרת ממה שסיים, יש בכך כדי לפגום את ברכתו. והוסיפו התוספות, שדין זה אפילו למאן דאמר שאין צורך בכוונה במצוות, שכן גם לדעתם אם התכוון הפוך מהנדרש, לא יצא ידי חובה.

משום כך לפי גרסתו בגמרא, אין ספק שבמקרה בו החזיק אדם כוס יין שברכתו הגפן, והתחיל על דעת לברך 'שהכל' שכן התבלבל וסבר שבידו בירה, וסיים בורא פרי הגפן, יצא ידי חובה שהרי המברך שהכל על היין יוצא ידי חובה. ספק הגמרא מתייחס רק למקרה ההפוך, בו החזיק בירה, התחיל לברך על דעת שמדובר ביין שברכתו הגפן, וסיים בברכת הבירה. במקרה מעין זה, יש לדון האם ברכת הגפן המוטעית בהתחלה, מקלקלת את ברכת הבירה הנכונה בסוף. ובלשונו:

''פתח בדשכרא וסיים בדחמרא: תחילת הברכה אמר על מנת שהכל, וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין, ואמר פרי הגפן פשיטא לן דיצא, דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא על היין. אלא קא מבעיא לן: פתח אדעתא דחמרא, כדי לסיים בורא פרי הגפן, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, מהו. בתר עיקר ברכה אזלינן ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין, (או אחר סיום הברכה).''

ב. הרי''ף (ו ע''א בדה''ר) חלק וסבר, שאין פגם בכך שאדם החל לומר ''ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם'' על דעת ברכה אחרת מהנדרש, שהרי תחילת הברכה היא נוסח כללי המשמש לכל ברכה וברכה. אלא כוונת הגמרא להסתפק היא, מה הדין במקרה בו המברך כבר אמר את נוסח הברכה המוטעה במלואו, כולל חתימת הברכה, אלא שמיד נזכר שטעות בידו, והוסיף את חתימת הברכה הנכונה, האם במקרה זה הולכים אחר תחילת הברכה השגויה או סופה המתוקן.

משום כך לשיטתו כאשר אדם נוטל כוס יין, פתח בברכת 'שהכל נהיה בדברו' וסיים בברכת הגפן, הוא יצא ידי חובה, שכן יצא ידי חובה בברכת שהכל, והוספת ברכת הגפן אחר סיום הברכה בוודאי שלא גורעת. לעומת זאת כאשר נטל כוס בירה, בירך תחילה בורא פרי הגפן והוסיף לאחר מכן 'שהכל נהיה בדברו', יש להסתפק. האם כיוון שסיים את הברכה באופן הראוי, יצא ידי חובה, או שמא בגלל שברכת הגפן מפסיקה בין פתיחת הברכה לברכת 'שהכל', לא יצא. ובלשון השלטי גיבורים (שם, א):

''וזו פירושה, פתח ובירך בדשכרא שאמר שהכל נהיה בדברו ונזכר שהיה יין ואמר בפרי הגפן, יצא, דאפילו סיים בדשכרא שאמר שהכל נהיה בדברו ולא אמר בורא פי הגפן יצא. אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא ואמר בורא פרי הגפן וסיים בדשכרא שאמר גם שהכל נהיה בדרו מאי, בתר פתיחה אזלינן ולא הוי ברכה, או בתר חתימה אזלינן והוי ברכה, וכיוון דלא אפשיטא אזלינן לקולא ולא מהדרינן ליה.''

ג. הגאונים (מובאים ברשב''א, ד''ה אבל) באפשרות שלישית, הסכימו עם הבנת הרי''ף שסוף הברכה קובע ולא הכוונה שבתחילתה וכהבנת רש''י, אמנם בניגוד להבנתו סברו, שאם בירך על בירה 'בורא פרי הגפן' ואז תיקן ובירך 'שהכל נהיה בדברו', יצא ידי חובה, שכן סיום הברכה היה כראוי. וספק הגמרא הוא מה הדין כאשר בירך על בירה קודם 'שהכל' כראוי, ואז קלקל והוסיף 'בורא פרי הגפן', האם הוספה זו מקלקלת את הברכה הראויה, או שמא כיוון שנוספה לאחר סיום הברכה, אין בה כדי לקלקל.

הרשב''א (שם) לא קיבל שיטה זו, שכן לא סביר שלאחר שאדם בירך כראוי וסיים ברכתו, הוספה לאחר מכן תקלקל את נוסח הברכה. עוד הקשה, שהגמרא מנסה לפשוט את הספק האם תחילת הברכה קובעת או סופה, מדין אדם שפתח בשחרית ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור", שיצא ידי חובה. לפי דעת הגאונים לא ברור כיצד ראייה זו פושטת את הספק, שהרי הם מסתפקים מה הדין כאשר סיים לא כראוי את הברכה, ואילו הגמרא דנה במקרה בו סיים כראוי (ואכן הגאונים כתוצאה מכך גרסו אחרת בגמרא).

שיטת הרמב''ם

שיטה נוספת השונה לכאורה מכל מה שראינו עד כה, יש בדברי הרמב''ם (ברכות ח, יא) על פי פירוש הראב''ד (שם) והכסף משנה (קריאת שמע א, ח). לטענתו, כוונת הגמרא להסתפק בשאלה, מה הדין במקרה בו כיוון ''בברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם'' בברכה הנכונה (דהיינו 'שהכל נהיה בדברו' על בירה), וסיים בברכה השגויה ('בורא פרי הגפן'). האם במקרה זה יש לברך שוב על הבירה כיוון שחתימת הברכה שגויה, או כיוון שהזכרת שם ה' ומלכות נעשו בכוונה הנכונה, בדיעבד ניתן לצאת גם כך ידי חובה.

הסיבה ששיטה זו שונה מכל מה שראינו עד כה היא, ששאר הראשונים הניחו שעיקר הברכה היא חתימתה, ויש לדון מה הדין כאשר חתם בברכה שגויה. ואף רש''י שראינו לעיל שנתן משמעות לתחילת הברכה, סבר רק שהכוונה המוטעית בתחילה יכולה לקלקל חתימה נכונה, אך לא העלה על דעתו שכוונה נכונה בתחילת הברכה יכולה לתקן חתימה שגויה. ואילו הרמב''ם פסק שהספק מוכרע לקולא, מבחינתו די בכוונה נכונה בתחילת הברכה כדי לצאת בדיעבד ידי חובה. ובלשונו    :

''לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו... וכן אם היה תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אף על פי שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו. /השגת הראב"ד/ כל מה שכתב באלו העניינים הכל הבל, שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו.''

כיצד יישב הרמב''ם הבנת שאר הראשונים, שלא מסתבר לצאת בברכה שחתימתה שגויה? א. רבינו יונה (ו ע''א בדה''ר) דחק בלשונו וכתב, שהרמב''ם צועד בשיטת הרי''ף לעיל, שמדובר וחתם גם בברכה הנכונה וגם בברכה השגויה. אמנם כפי שהעיר הכסף משנה לא כך משמע מדבריו. ב. ערוך השולחן (רט, ה) ביאר, שכיוון שלדעת הרמב''ם מעיקר הדין יוצאים ידי חובת ברכה בהרהור, ברגע שהתחיל לברך בכוונה האחרונה, ולמעשה הרהר את הברכה הנכונה, אין בסיום השגוי כדי לפגום בכוונה הנכונה[1].   

מחלוקת בפסק ההלכה

כפי שראינו לעיל בקושיית הרשב''א על הגאונים, הגמרא מנסה לפשוט את הספק האם תחילת הברכה קובעת או סופה, בדין ברכת יוצר המאורות, שם משמע שחתימת הברכה קובעת ולא פתיחה השגויה של המעריב ערבים. אמנם למסקנה הגמרא דוחה את הראייה, הרשב''א (ד''ה הכי) מבאר ששונה ברכה זו, שכן מדובר בברכה ארוכה המסתיימת בלשון 'ברוך אתה ה' יוצר המאורות', מה שאין כן ברכות הנהנין שהיא ברכה קצרה. כתוצאה מכך שהגמרא נשארת בספק, נחלקו הראשונים כיצד לפסוק:

א. ר''י (יב ע''א ד''ה לא) סבר שהולכים לחומרא, ובמקרה בו אדם פתח בברכה אחת וסיים באחרת, עליו לברך שוב. מדוע לא פסק שספק ברכות דרבנן לקולא ואין לברך? המגן אברהם (רט, ג) יישב, שכיוון שייתכן שהתכוון לברכה אחרת, ממילא כאילו בוודאי לא בירך, ועליו לברך שוב. רבי עקיבא איגר (שם, ב) יישב, שרק בברכות המצוות אומרים ספק ברכות להקל ולא בברכת הנהנין. ונימק, שהאוכל ללא ברכה כאילו גוזל את הקב''ה. נמצא, שהמסופק אם בירך, מצד אחד לא יכול לברך שוב שמא כבר בירך וברכה זו תהיה לבטלה, אך מצד שני בעקבות חשש גזל הוא לא יכול לאכול את המאכל. אך אם לא יאכל, בוודאי יעבור על ברכה לבטלה, שכן בירך פעם אחת, משום כך עדיף כבר שיברך שוב ויאכל. ובלשונו:

''אבל בברכת הנהנין אם מסופק אם נפטר המאכל בברכה או לא אסור לאכלו, וכאלו מעל. אם כן בעלמא במסופק אם ברך על המאכל אי אפשר לו לחזור ולברך דשמא כבר ברך, וגם אסור לאכלו דשמא לא ברך. אם נפסוק דלא יברך שנית יהא אסור לאכלו ויהיה הברכה שברך בוודאי ברכה לבטלה. ואם נפסוק דמברך שנית גם כן לא הוי רק ברכה אחת לבטלה. ואין הפרש בין יחזור ויברך בין שלא יחזור ויברך... שפיר הדין דיברך שנית ויאכל.''

ב. הרי''ף (ו ע''א בדה''ר), הרמב''ם (ברכות ח, יא) והתוספות (יב ע''א שם) חלקו וסברו, שכיוון שהגמרא לא מכריעה את הספק, ספק ברכות לקולא ויאכל את המאכל בלי לברך שוב. כיצד יישבו הסברי המגן אברהם ורבי עקיבא איגר? את דברי המגן אברהם יישבו, שלא התכוון לברכה שונה, וברור שהתכוון לשתות משקה מסויים, אלא שיש ספק האם בירך כראוי. את דברי רבי עקיבא איגר יישבו, ששאר הראשונים לא סוברים שמדובר בגזל ממש המונע אכילה, או שספק הברכה כבר מפקיע איסור זה.

להלכה

בעקבות רוב הראשונים צעדו האחרונים, ולכן המסופק אם בירך אינו חוזר ומברך. אלא שכפי שראינו לעיל בהרחבה, נחלקו הראשונים מה בדיוק הספק אליו מתכוונת הגמרא, ובעקבות כך נחלקו האחרונים.

א. השולחן ערוך (רט, א) פסק כדעת הרמב''ם, ולכן סבר שבדיעבד די בכך שהמברך התכוון במילים ''ברוך אתה... מלך העולם'' לברכה המתאימה גם אם חתם שלא כראוי. ב. המשנה ברורה (שם, א) חלק ופסק כדעת הרי''ף, שרק אם בירך ברכה מוטעית ואחר כך הוסיף את התיקון הראוי, יצא ידי חובה, אך המהרהר את תחילת הברכה וכדעת הרמב''ם וחתם שלא כראוי, לא יצא ידי חובה. ג. כף החיים (שם, א) חשש לדברי השולחן ערוך, ולכן כתב שמי שעשה כדבריו יסתפק בהרהור הברכה הנכונה בליבו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...