רמזים ביעקב אצל לבן כנגד גלות מצרים
"ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה” (בראשית כט,יח). יעקב מציע ללבן שיעבוד שבע שנים בשביל רחל, למה דווקא שבע שנים? אומר המדרש: '"ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים" – כנגד ימי השבוע' (לקח טוב). למה דווקא כנגד ימי השבוע? בפשטות זהו כעין זמן שלם, כמו שבוע שהוא זמן שלם. או אולי שזה כנגד דברי רבקה שמתגלה כאן: '"אעבדך שבע שנים" – הן ימים אחדים שאמרה לו אמו: "וישבת עמו ימים אחדים" (בראשית כז,מד). ותדע שכן, שהרי כתוב: "ויהיו בעיניו כימים אחדים" (בראשית כט,כ)' (רש"י), לכן כנגד דבריה "ימים אחדים" כעין רמז בדבריה ימים שהם מאוחדים כאחד שזהו שבוע (יום שמיני זהו כבר שבוע חדש), ולכן הציע כנגד שבוע ימים שבע שנים (וזה מתגלה בשנים, כיון שצריך זמן רב ולא ימים מעטים שלזה לבן לא יסכים, ועוד שיש פעמים ששנה נקראת ”ימים” [רש”י; בראשית כד,נה], וכך רמז ב"ימים" לגילוי בשנים). עוד אפשר שבא להקים את בית ישראל שמגלים את שם ה' בעולם, ולכן רמז על שבוע שזה דבר שאין לו גילוי טבעי אלא זהו ע"פ בריאת העולם, שבכך מרמזים על אלוקותו של ה' שברא את עולם, שזהו יעוד בנ"י להכיר לעולם את הבורא. או ששבוע מתגלה כעין קריעת ים סוף שהיתה שבוע מיציאת מצרים, ואז יצאו לגמרי משעבוד מצרים (שכבר לא רדפו יותר לאחר קריעת הים), לכן רמז שיצא לאחר זמן שכנגד שבוע (ובפרט שאז נקבע בעולם לעין כל שיש גילוי של שבוע [ראה 'תורת המקרא', פרשת “בא" אות ג, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], ולכן רמז כנגד שבוע, שאז יצא מלבן כמו שיתגלה ביציאת מצרים), כמעשה אבות סימן לבנים (שמה שנעשה אצל האבות זהו השורש למה שיתגלה אצל הבנים בהמשך). נראה שזהו: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב” (דברים כו,ה), שיש קשר בין גלות לבן לבין גלות מצרים, שבגילוי יעקב בגלותו אצל לבן נעשה כנגד מה שיתגלה אח"כ במצרים, (ושניהם רצו להזיק לישראל); כשהדבר הכי בולט זה שבשני הדברים היה גלות בחו"ל, ובשניהם נעשה ריבוי בישראל, כאן נעשה מאדם אחד למשפחה גדולה של ארבע אמהות וי"ב בנים ובת, ובמצרים נעשו ממשפחה קטנה לעם גדול של ששים ריבוא, ולכן שני הדברים מובאים בפס' (“וירד מצרימה” לגלות, ושהחל במעט והתרבה לגוי גדול). אמנם בפועל לבן רימה את יעקב וכך עבד בשביל בנותיו 14 שנה, שנראה שגם זה רומז ליציאת מצרים, 14 גימטריה של “יד”: “ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה” (שם,ח), שבזה התגלה הכח החזק ליציאת מצרים, וכך אצל יעקב הוא ביקש לצאת כשנולד יוסף שטנו של עשו (רש”י; בראשית ל,כה), שזהו כח חזק נגד עשו, אז עכשיו יכול לצאת מלבן לחזור מגלותו לארץ (ולא לחשוש מעשו). לבן סיכם עם יעקב שימשיך לעבוד אצלו בשביל פרנסתו, וכך יעקב התעשר מאוד: “ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" (בראשית ל,מג), וזה כנגד שכך גם ביציאת מצרים ישראל לקחו את ממון מצרים והתעשרו מאוד. והנה העושר חשוב בשביל שיוכל לשמור תו"מ, כך גם במצרים קיבלו את העושר כיון שנאמר לאברהם: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו,יד), אולם הכוונה האמיתי היא לעושר נפשי, שיהיו במעמד נפשי שאח"כ יוכלו לקבל את התורה ('הכתב והקבלה', על הפס'), כך שיש קשר בין הדברים. אולי לכן נאמר בפס' חמשה דברים על עושר יעקב כרומז כנגד התורה: "צאן רבות", כרמז לספר בראשית שזה ספרם של האבות שהם היסוד של ישראל (אביהם של כל בנ”י הרבים שיצאו במשך הדורות, כעין רמז ב”רבות”), ואנו נקראים צאן: "ואתן צאני צאן מרעיתי" (יחזקאל לד,לא). "ושפחות", כרמז לספר שמות שבו מסופר על היותנו עבדים במצרים (והמצרים ניסו למעט את ישראל, כרמז באותיות 'ש-פחות' שרצו שיהיו פחות). "ועבדים" כרמז לספר ויקרא הוא ספר כהנים שהם שיא גילוי היותנו עבדי ה'. "וגמלים", כרמז לספר במדבר, בו נסעו וחנו ארבעים שנה, ובאהליהם היה גילוי של צניעות: "וירא את ישראל שכן לשבטיו" (במדבר כד,ב), 'ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו' (רש"י). שזה נרמז בגמל שהוא צנוע (ב"ר עו,ז). "וחמרים” רומז לספר דברים, שהוא ספר משנה תורה (כך שרומז על התורה) ונאמר לקראת הכניסה לארץ, שזהו כעין גילוי של יששכר “חמר גרם” (בראשית מט,יד), שהיה שלם בתורתו וארצו (ב”ר צח,יב), וכך הוא מלמד על מה נאמר חמור שזה קשור לתורה וא”י שזהו ספר דברים. יעקב עבד לפרנסתו שש שנים בצאן, כעין רמז לגילוי של התושב”ע (ששה סדרים) בבנ”י (צאן הקב”ה). יעקב עבד אצל לבן סה"כ עשרים שנה, ועבד קשה יותר מהרגיל – ביום ובלילה: “הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני” (בראשית לא,מ), שכך יוצא כעין שעבד כפול (שכך יוצא כאילו עבד ארבעים שנה), שזהו כעין רמז לארבעים יום שמשה היה בסיני להורדת התורה (וביום למד תורה שבכתב ובלילה תושב”ע, כעין שאצל יעקב מחולק הקושי שלו ליום וללילה – חורב ביום וקרח בלילה); וכן מרמז ליציאת מצרים שקוצר הזמן בחצי בשל שעבדו כפול, ביום ובלילה (ראה דברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א, ב'תורת המקרא' “שמות” אות א). יעקב אומר לרחל ולאה: “ואביכן התל בי והחלף את משכרתי עשרת מנים ולא נתנו אלקים להרע עמדי" (לא,ז), שמזכיר שלבן שינה את התנאים ובכ"ז ה' הצילו, והתבטא בלשון עשרה (אמנם כוונתו לסה"כ מאה [כי כל מנה זה עשרה, כך שעשרה מנים זהו מאה] אבל התבטא באמירתו במספר מפורש – "עשרה”; או שזה עשרה ממש – לפי דעת ר"ח הגדול [ב"ר עד,ג]), כרמז שמה שה' הצילו זהו גילוי שם ה' בעולם, וזה קשור לעשרה – כרמז לעשרת הדברות שהם גילוי שם ה' בעולם, שכך בעקבות גלות מצרים היו ראויים לקבל את התורה ('הכתב והקבלה'; שם). יעקב פעל שיהיה גילוי (גם) של צבע לבן במקלות כדי שיוולדו לו צאן שיהיה שייך לו (אותם שיש בהם גם צבע לבן), שזה כרומז בצבע הלבן לטהרה ("אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" [ישעיהו א,יח]), שכך בגלות מצרים נטהרנו מהסיגים שהיו בנו ונעשינו ראוים להיות גילוי צאנו של הקב"ה, לקבל את התורה ולשמור תו"מ (אמנם אנו כצאנו של הקב"ה מצד נשמתנו המיוחדת, אבל בצד החיצוני זה בגילוי תו”מ שבזה מראים את מהותנו וחיבורנו לה'). כשיעקב יצא מלבן, לבן רדף אחריו לאחר שלושה ימים, שאז נאמר לו שיעקב ברח, והשיגו לאחר שבעה ימים: “ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב. ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אתו בהר הגלעד" (לא,כב-כג) וכך התגלה ביציאת מצרים גילוי של שלושה ימים לידיעה ושבעה ימים להגעה: '"ויוגד למלך מצרים" – איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום ד' (מכילתא). ובחמישי ובששי רדפו אחריהם וליל שביעי ירדו לים' (רש"י; שמות יד,ה), אמנם אצל לבן נאמר לו ביום השלישי ובמצרים נאמר לפרעה ביום הרביעי, אולם יש גילוי של יום השלישי בקשר להבנה שבורחים.



