פרשת אמור
פרשת אמור
"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם"
(כא,א).
"האמנתי כי
אדבר". כשאומרים, כשמדברים, מתחזקים באמונה. כמו אותו סיפור על שניים
שהתווכחו אם יש ה' בעולם ובא שלישי ואמר – בודאי שיש, הרגע דברתי איתו!
ויאמר... אמור... ואמרת... (כא, א).
הסוד זה הדיבור. אין
כוחנו אלא בפינו. מי שהולך בדרך הזו ומרבה לדבר עם ה', רואה עולמו בחייו. אדם
מרגיל את עצמו לדבר עם ה', בלשון שלו, ומספר לפניו יתברך את כל מה שבליבו, אין
לשער את התענוג הרוחני שמרגישים מזה. כי על כל אחד ואחד עוברים בחיים צרות שונות ומכאובים
שונים וכל מיני עוגמת נפש מידי יום ביומו, אבל כשמתגלים לדבר עם ה' ולספר את כל
אשר עם לבבו, האדם לא הולך לאיבוד בכל המצבים שעוברים עליו, הוא לא נשבר, הוא מקבל
חיות חדשה ויש לו טעם בחייו.
ויאמר... אמור...
ואמרת. התורה הקדושה רומזת לנו ומזרזת אותנו: תתחילו לדבר עם ה'. פסח זה פס- סח,
סח ומספר נפלאות ה'.
"ואותו דבר עם
פסח שני שחל ביום ראשון הקרוב, יום שבו אנו זועקים לה' את הזעקה של החיים:
"למה ניגרע"? גם אנחנו רוצים ישועה, גם אנחנו רוצים גאולה, רוצים להתקרב
אליך אבא, רוצים להיות צדיקים וקדושים. "וכי אבדה תקוותי חס ושלום? הלא אין
מעצור לה' להושיע גם טמא כמוני, הייפלא מה' דבר? (אוצר היראה, פסח ספירה ושבועות
לח).
ואותו דבר עם ספירת
העומר, שהכהן הגדול מניף עומר שעורים למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, עומר התנופה
קוראים לו. מה זה תנופה? זה תנו – פה, תתחילו לדבר עם ה', ה' נמצא בכל מקום, למטה
ולמעלה ובכל ארבעת הצדדים, דברו איתו.
אתה בחושך? תחפש את
ה' בתוך החושך, תפנה אליו משם, תתחבר אליו משם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.
"כי אלך בחושך, ה' אור לי".
כשאדם מבין שלבד הוא
לא יצלח לתקן את המדות שלו, לנצח את התאוות שלו, לתגבר על היצר הרע שלו, כשאדם
מבין את זה, הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה' תעזור לי. ה' ברא אותנו עם יצר הרע,
הוא לא בא אלינו בטענות שיש לנו יצר הרע, הוא רק רוצה שהאדם יתפלל, שירבה בתפילה
והכנעה: ה' תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי לשמור את העיניים, תעזור לי שאני אמאס
בתאוות, שאני ארצה את הקדושה יותר מהכל, שאני ארצה רק אותך. תעזור לי שאני כל הזמן
ארגיש את הטעם המתוק שלך ולא אצטרך לחפש טעמים אחרים. אדם לבד לא יכול להתגבר על
היצר הרע שלו. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, אלמלא הקב"ה עוזרו אינו
יכול לו". כשאדם מבין את זה הוא לא מפסיק לדבר עם ה' ולבקש ממנו – תעזור לי.
תציל אותי. תשמור עלי.
הקב"ה הוא כל
יכול. הוא יכול ברגע אחד להפוך את מצבו של האדם בגשמיות וברוחניות מן הקצה אל
הקצה, אלא שהאדם חייב להאמין. הקב"ה לא יכול לשלוח זיווג לבחור בגיל שלושים?
בגיל ארבעים? הקב"ה לא יכול להושיע בבנים גם אחרי עשרים שנה? על כן מה שמבוקש
מכל אחד בעת נסיון ארוך, זה לאמץ לבבו באמונה ובטחון, להתבונן ברחמיו וחסדיו
הגדולים והנפלאים, בכוחו הגדול להושיע בני אדם בישועות היותר רחוקות מהשכל, ומתוך
כך ימשיך האדם להתפלל ולהתחנן עד אשר תבוא אותה שעה, ויש לך שעה ויתנו לך.
מה שרוצים ממך זה שפה,
שאתה בתוך גוף, ויש בעיות עם הילדים, ויש בעיות בין בני הזוג, ויש בעיות פרנסה,
ויש בעיות עם שידוכים, ועם שכנים, ועם עצמך, והכל קשה, שבתוך כל הקשיים הנוראים
שיש לך פה תפנה אל ה'. זה מה שה' רוצה ממך. שפתאום תבין שמתוך כל הדברים שאפשר
לעשות, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש למעלה, לפנות אל ה'.
יש דבר אחד בלבד, יש
בורא לעולם, פונים אליו, מדברים איתו, מבקשים ממנו. "עצה לכל בר ישראל שלא
יחסר לו מאומה, ושיהיה תמיד דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש
מה' על כל דבר, מקטן ועד גדול, ואל יחשוב שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין, רק
בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי שנאמר והיה מחניך קדוש ויבקש
מה' יתברך כל משאלות לבו" (הרב הקדוש מפשיסחא). הרי כל החסרונות שלנו זה כדי
שסוף סוף נפתח את הפה ונצעק אל ה'. "אני כל כך חיכיתי לרגע הזה, לרגע הזה
שאתה תרגיש שחסר לך ואז תצעק אלי".
להגיד תודה כל אחד
יכול. היום כולם יודעים שהתודה זה הכוח
הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה.
בעצם הוא צריך להגיד הושיעה נא אבל לפני שיגיד הושיעה נא קודם שיגיד תודה. אם אתה
אומר תודה, אתה מקדם את הישועה שלך. על מה נגיד תודה? הרי אני עכשיו בצרה, איך אני
אגיד תודה? אבל זאת כל העבודה. לדעת שאין עוד מלבדו. הכל ה' עושה והכל לטובה.
כשאדם הולך עם תודה,
מודה לה' על כך המתנות שה' נתן לו עד עכשיו ונותן לו גם עכשיו בכל רגע ורגע, אז
הוא שמח בחלקו וה' איתו.
צריך לדבר חיובי. עוד
יהיו ישועות גדולות, עוד יהיה טוב, תהיה פרנסה בשפע, שידוכים טובים, הדיבורים
פועלים. לכאן ולכאן. אסור להוציא מהפה דיבורים של יאוש, של חוסר תקווה, דבורים
כאלה מזיקים. צריך הרבה לברך אחד את השני כי לברכות יש כוח עצום, כוח של מילה
יהודית.
קיבלנו הבל פה קדוש,
צריך לשמור עליו. לא לשון הרע ורכילות, לא כעס, לא ליצנות, לא שקר. צריך לקחת את
הנשימה הקדושה הזאת ולהוציא אותה בתפילה, בתורה, באהבת חברים.
לג בעומר
רשב"י זה סוד.
זה לא מבינים. זה מרגישים. בלי להבין, כולם עושים מדורות. בלי להבין, כולם שרים
שירים, פיוטים שחיברו רק לרשב". בלי להבין, ילדים באים להסתפר שם בגיל 3 למה?
למה אצל רשב"י צריכים לספר את הילדים, וכל הזכות הזאת של הפאות, והקדושה, למה
זה קשור דווקא לרשב"י? מבינים את זה? לא מבינים. מרגישים.
הנשמה היהודית יש בה
רשב"י. כל אחד יש בתוך ליבו רשב"י. לכל אחד ואחד יש איזה חלק סתום, כל
אחד חי גם מדברים שהוא לא מבין, הוא לא מסתפק בדברים הפשוטים, בכל מיני עצות
מעשיות, איך להסתדר וכו', אנחנו צריכים גם דברים יותר גבוהים, צריך להתרומם קצת
מהמציאות. ובאמת רואים שבדורות האלה אנשים חוזרים בתשובה לחסידות, לסוד, למקומות
ששם רוצים לגלות להם את הפנימיות של הדברים, לשם הם רוצים להגיע.
ל"ג בעומר,
ההילולא של רשב"י, הוא חג. כל שנה מחדש. זאת מן הארה שלא
תפוג לעולם. כמו
פורים, שחל תמיד ביום שחל בו ל"ג בעומר. בהילולא של רשב"י כל השערים
נפתחים ומקבלים כאלה אורות וכאלה כוחות וכאלה יכולות שאי אפשר לתאר מה שאפשר לקבל
ביום הזה.
רשב"י הגיע
לעולם להוריד את פנימיות התורה שזה האור הכי גדול. מה זה הפנימיות של התורה? זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. זה התענוג הזה
שאתה אוהב את ה' וה' אוהב אותך.
כשהתורה היא חיצונית,
אז אין לי כוח, אז אני אדלג, אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות, עוד יותר
מתרחקים. כשאין פנימיות אז הכל כל כך קשה, כל כך כבד.
פנימיות זה שמחה, כמו
המדורות שמדליקים בלג בעומר. מה זה מדורה? זה להבה, זה התלהבות, זה דבקות בה', זה
כל הזמן שואף למעלה, כמו האש. אדם מתלהב, מתחיל להיות לו טוב. כבר לא נמאס לו
מהחיים. הצדיק מדליק אותנו באש האהבה להשם. הוא מגיע למקומות הכי גבוהים אבל הוא
מחובר גם ליהודי הכי פשוט, הוא מחיה אותו, הוא מחמם לו את הלב, הוא נותן לו תקוה,
הוא מגלה לו את הנקודה האלוקית שנמצאת בו, נקודה של חבור אל ה', נקודה של רצונות
וכיסופים, בכל יהודי יש נקודה כזו שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליה,
שצריך להסיר את עורלת הלב כדי להתחבר אליה.
כל המתיקות שאנחנו מוצאים בתורה, כל המתיקות שיש
ביהדות באה משם, מהנקודה הזאת.
אנחנו צריכים אויר,
צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים להרגיש את הנשמה שיש בכל דבר. ואת כל
זה מקבלים רק מתורת הסוד, מהפנימיות של התורה, מרשב"י. לכן כולם באים. אי
אפשר להישאר בבית. אוירונים מלאים. באים ליום אחד. כולם מרגישים שרשב"י. קורא
להם. למה? זה סוד. אבל זה סוד שמרגישים בנשמה.
לפני כאלפיים שנה,
בכרם ביבנה, התווכחו חכמים עם רבי שמעון בר יוחאי. הם טענו ש"עתידה תורה
שתשכח מישראל". רשב"י טען לעומתם שחס ושלום תשתכח התורה. איך יכול היה
רשב"י להבטיח הבטחה כזו? הרי הוא בודאי ראה עד סוף כל הדורות, ראה גם את הדור
שלנו, דור של הפקרות, ראוותנות, מוחצנות, אבל הוא ידע עוד משהו. שגם אם נתרחקנו
לאן שנתרחקנו, כשמחפשים את ה' גם שם, כשזועקים לה' איפה אתה? אני לא מרגיש אותך?
על ידי זה זוכים לחזור אליו יתברך בתכלית העליה.. יהודי, בעומק נשמתו, הוא כל הזמן
מחפש את ה'. הדור שלנו, כמה שהוא רחוק הוא כולו כיסופים וגעגועים. את הכוח הזה
לחפש ולבקש, לכסוף ולהתגעגע, את הכוח הזה מקבלים במירון. וזה מה שהבטיח
רשב"י, שכשלומדים תורה עם נשמה, כשזוכים לתענוג הזה שמחוברים אל ה', אז אי
אפשר שהתורה תשתכח.
המונים באים
לרשב"י. לא כולם אנשים יודעי ספר, לא כולם אנשים מלומדים, לא כולם כאלה
שמבינים עד כמה גדול רשב"י, גם אנשים חילונים באים, לא מוכנים לוותר, רואים
איזה אור גדול ונמשכים אליו, כמו בעלי תשובה שמרגשים שאיזה כוח עליו לקח אותם ביד
והביא אותם, שזה בכלל לא דרך שכל של בן אדם.
מורנו הרב:
"[ל"ג בעומר זה ממש יום הכיפורים, יום שנמחלים בו כל העוונות, זה ממש
כמו "כל נדרי", הכל נמחל, הכל נמחק, מתגלים בו החסדים הכי גדולים,
החסדים הכי נפלאים, אפשר בל"ג בעומר להמשיך את כל המוחין, את כל הרפואות, את
כל הישועות לכל השנה, זה יום שאפשר לרפא בו את כל המחלות, כולם יכולים להיפקד
בבנים, כולם יכולים למצוא את השידוך שלהם, הכל נמחק ביום הזה, הכל נמחק, כל
העבירות שאדם עשה, מיליוני עבירות מיום היוולדו עד היום הזה, עבירות מכל הגלגולים
הכל נמחל. אדם נוסע למירון 3 שעות, נדחף, מתייסר שם בתוך אלפי אלפי רבבות אנשים,
אז על ידי זה נמחלים לו כל העבירות, כל פגמי הברית שלו, כל מה שהוא חטא כל החיים
הכל נמחל לו. אדם צריך לנסוע לרשב"י במסירות נפש. רשב"י קורא לנו –
"תבואו אלי, כל השפע שבעולם, כל ברכה שבעולם, תפילה, תורה, קדושה, כל מה שאדם
צריך הכל הוא יכול לקבל אצלי רק תבואו". אם נוסעים בחרדת קודש, עם ספרים, עם
תפילה, עם התבודדות, לא צוחקים, לא מתבדחים, לא עושים שטויות, נוסעים לשם שמים,
להיטהר, להתקדש, אז רשב"י יוכל להמשיך לך אין סוף ישועות, אין סוף קדושה
וטהרה, הוא יכול לתת לך נשמה חדשה, שום דבר לא מוגבל אצלו"] (עד כאן מורנו
הרב).
אנחנו תלויים באהבה
שתהיה ביננו אומר רשב"י. אנן בחביבותא תליא. רשב"י הוא תלמידו של רבי
עקיבא שאמר שואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול
בתורה. בעצם, כל אחד יכול להגיד את המשפט הזה, השאלה מאיפה זה יוצא. אם זה מעומק
הלב, אם זה השגה והבנה עמוקה שהוא חי אותה והיא נמצאת בכל רמ"ח אבריו
ושס"ה גידיו, אז זה כבר משהו אחר. זה רבי עקיבא שהיו לו 24 אלף תלמידים שכולם
היו גאוני עולם ואהבו אהבת נפש את כל החברים שלהם כי זה מה שרבי עקיבא לימד אותם,
אך היתה איזה בחינה קטנה שזה נקרא שלא נהגו כבוד אחד בשני שבדרגה שלהם זה גרם
שכולם נספו. ורבי עקיבא לא מתייאש. הוא הולך לחפש תלמידים חדשים ומוצא 5 תלמידים
שביניהם רשב"י ומהם נשארת תורתו. מהכוח הזה אומר רשב"י: אנן בחביבותא
תליא. תלויים באהבה שתהיה ביננו. אהבת הבריות צריכה להיות מחוברת עם אהבת ה' שזה
מדרגה עצומה. כל כך אוהבים את הקב"ה, כ"כ מבוטלים, "כ מרגישים
שאנחנו חלק ממנו שמבינים פתאום שכל הבריות כולם הם ניצוץ אלוקי, כולם חלק
מהקב"ה, ואיך אני יכול לחשוב לרגע שאני, לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה
לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי להתחבר עם זה וזה לא הייתי רוצה שיהיה שכן שלי, כי
אני קצת יותר... הרי כולם חלק אלוק ממעל. פעם אחרת לא ירדו גשמים אז רשב"י
הציע בואו נתאסף ונלמד שעור על הפסוק: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועם אהבת
חברים של הפסוק הזה ירדו כאלה גשמים נפלאים. כשאדם נותן, הוא מייד מקבל בחזרה
לפעמים זה לוקח קצת יותר זמן. כמו בסיפור הבא:
הצלקת
אמנם זמן רב עבר מאז
קרה הסיפור, אך עדיין קשה לי לספר אותו. הייתי אז ילדה בת תשע. התארחנו בחג הסוכות
בבית הארחה במושב דתי בצפון הארץ. בית ההארחה היה די מבודד. מסביבו היה נוף מדהים,
הרבה עצים ושבילים שהשתרעו על שטח גדול. באחד מימי חול המועד, הלכתי לטייל עם
אחותי הקטנה שישבה בעגלה. עצרנו ליד עץ די גבוה. ספרתי לה סיפור, שיחקתי איתה. היה
נעים. לפתע הגיעה חבורת נערים. הם לא היו מבית ההארחה. הם היו פראיים וקולניים,
ונראו משועממים מאד. מייד כשראיתי אותם, החלטתי לטפס על העץ ולהתחבא מפניהם.
התחלתי לטפס, אך הם קלטו אותי והחלו לרוץ לכיוון שלי. אני כבר הספקתי לטפס די
הרבה, ואז נזכרתי ששכחתי את אחותי למטה בעגלה. אבל הם כבר הגיעו, הקיפו את העץ
והחלו לנדנד אותו. אני לא חושבת שהם חשבו על מה שהם עושים. העץ היה די דק ושביר,
ואני פשוט התנדנדתי מצד לצד בפראות, צורחת מפחד ומתחננת שיפסיקו. בשבילם זה היה
משחק קונדסי, בשבילי זו היתה סכנת חיים. אחזתי בכל כוחי בעץ. ידעתי שאם ארפה –
אעוף למטה ואמות. זה ברור לי עד היום.
ואז הגיע לשם ילד,
כבן 12, לא יותר. הוא רץ לכיוונם ואמר להם: "תפסיקו." אחד הנערים היכה
אותו ואמר: "לך מכאן, זה לא העסק שלך." הילד הסתכל עלי וראה את הפחד שלי
בעיניים. "תקרא לעזרה", צרחתי אליו, ובינתיים הם המשיכו בנענועים. שמעתי
אותם אומרים: "בסוף היא תיפול. היא לא תחזיק מעמד". הילד החל להפריע
להם. הוא בעט להם ברגליים, משך אותם בחולצה, הציק להם, היכה אותם באגרופיו. הם,
מצידם, נתנו לו מכות חזקות, אבל הוא המשיך. פתאום, הוא כנראה נתן נשיכה ביד של אחד
מהם. הנער פלט צרחה: "זה כבר יעלה לך ביוקר." הם עזבו את העץ והתנפלו
עליו כולם. הוא התחיל לברוח וסימן לי לרדת מהעץ. הם תפסו אותו והתחילו להכותו
בקרש. מיהרתי לרדת מהעץ, תפסתי את העגלה וברחתי לבית ההארחה. שם צרחתי:
"תעזרו לו", ושלחתי כמה אנשים לכיוון החורשה. כעבור כמה דקות, הם חזרו.
הם נשאו על ידיהם את הילד שהציל אותי. כבר לא ראיתי את הפנים שלו, הן היו מלאות
דם. ניסיתי להתקרב, אך אימי משכה אותי לחדר, כדי להרגיע אותי. לא יצאתי מהחדר עד
למחרת. התעניינתי בגורלו של הילד. הייתי בטחה שהוא מת. אבי חזר ואמר שהעבירו אותו
לבית חולים, והוא רק נפצע. האמנתי לו. אבל כמה ימים לאחר מכן, התחלתי לפקפק בדבר,
מכיוון שלא ראיתי אותו בסביבה.
הרבה שנים עברו מאז.
כשגדלתי והתבגרתי, חשתי צורך עז לדעת מה עלה בגורלו. נידנדתי להורים שלי, והם
התקשרו למנהלי בית ההארחה (שכבר נסגר בינתיים). הם לא ידעו בכלל על מה אנחנו
מדברים, אבל הסיפור נשאר חרוט בליבי. עברו מאז הרבה שנים. בגיל 19 התחלתי לשמוע
שידוכים. זה לא כל כך הלך, בעיקר מצידי. ארבע שנים הייתי בשידוכים. יום אחד הציעו
לי בחור אחד. ביררנו עליו, וכולם התלהבו ממנו. לא הבנתי מדוע עדיין לא התארס (הוא
היה בן 26). נפגשתי איתו. ברגע שראיתי אותו, הבנתי מדוע קשה לו בשידוכים. הוא היה
באמת מיוחד. הבחור הכי טוב שפגשתי. הוא היה נבון, פיקח, בעל מידות, למדן – הכל.
אבל היתה לו צלקת נוראה על הפנים. צלקת ממש דוחה, שהתחילה מהעין והגיעה עד לסנטר.
פנים טובות ועדינות – והצלקת הזו שהורסת הכל. השדכן, יחד עם ההורים שלי אמרו:
" תנסי, אולי תתרגלי". נפגשתי איתו עוד פעם. התלהבתי מאישיותו, אך
הפריעה לי הצלקת הזו. זה קרה כנראה לכל אלו שנפגשו איתו. מתלהבות מהבן אדם – אבל
הצלקת היתה מבריחה אותן.
בסוף הפגישה הוא
הודיע לי שמצידו זה בסדר והחל לגשש – מה אני אומרת. התחלתי להתפתל. אמרתי שהוא
בסדר גמור, והוא בחור מצויין וכו' וכו'. אבל... לא ידעתי מה לומר ואיך. "אני
יודע על מה ה'אבל' שלך," הוא אמר. ה"אבל" הזה גרם לי להישאר רווק
עד היום". שתקתי. לא ידעתי מה לענות. הוא קם ממקומו והציע שנסיים את הפגישה.
חזרתי הביתה, והודעתי
לשדכנית (שהיתה גיסתו) כי התשובה שלילית. פתאום שאלתי אותה בלי טיפת טאקט:
"איך היא נגמרה לו, הצלקת הזו?" "זה סיפור ארוך", אמרה. הוא
היה אז בן 12, וחמישה נערים הרביצו לו עם קרש. הבעיה היא שהיה נעוץ בו מסמר, וזה
מה שהרס לו את הפרצוף. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה," הוסיפה.
"בטח תחשבי עליו שהיה איזה מופרע, שאוהב ללכת מכות". העולם הסתחרר
סביבי. "איפה זה היה?" שאלתי. היא נקבה בשם המקום. "איך הוא הגיע
לשם?" המשכתי לשאול. השדכנית לא ידעה לענות. אמרתי לה שאני מוכרחה לדעת באופן
מיידי את הסיפור כולו. היא נשמעה מאד מופתעת, אך הציעה לברר את העניין, בתנאי שיש
בזה תועלת. הבטחתי לה שיכולה לצאת מזה תועלת רבה. היא חזרה אליי כעבור חצי שעה.
"הדודים שלו היו
שם בבית הארחה", היא סיפרה, "והם באו לבקר אותם. היתה שם איזו חורשה.
היו שם כמה נערים שהפחידו ילדה קטנה. הוא רק ניסה לעזור
והם היכו אותו
באכזריות. זהו. במהלך השנים כבר הספיק לשכוח מהעניין הזה, אבל השידוכים הזכירו לו
את זה. כבר חמש שנים הוא בשידוכים, וכמעט בכל יום דואגים בשמיים שיזכור את הסיפור
הזה". "כל כך כואב לי עליו", אמרה. "הוא כזה בחור מיוחד,
ובגלל איזה מעשה טוב שעשה פעם..." הקול שלה רעד כשאמרה את זה. ניתן היה
להבין, שהיא ממש נאבקת שלא לבכות. היא גם הצליחה. אבל אני, אני לא הצלחתי. התחלתי
למרר בבכי. היא לא הבינה מה קורה לי. היתה שתיקה ארוכה, ואני בוכה בקול. בקושי
הצלחתי לומר לה, שזו אני. אני היא הילדה שהגיס שלה הציל. היא לא האמינה. אבל אני
הוספתי פרטים מזהים, והיא נוכחה שאני צודקת. אין מילים שיתארו את האושר שחשתי אז.
פתאום נעלמו לי כל הספיקות. ולא רק נעלמו. הצלקת שגרמה לי לומר "לא" –
היא זו שגרמה לי להחליט "כן", הודעתי לה מיידית, שאני מוכנה להתארס.
מאז, כמו שאומרים, אנו חיים באושר ועושר. יש לי הבעל הכי טוב בעולם. בכל בוקר, אני
מודה לקב"ה על החסד הגדול שעשה איתי.
אני מתרגשת מאד,
כשאני כותבת את המילים הללו. האמת היא, שחוץ מהמשפחה הקרובה – איש לא יודע על
הסיפור המופלא הזה. אבל לאחרונה התעורר בי הצורך לכתוב על המקרה השמח שלי. אין
מקריות בעולם. הכל מאת ה' יתברך. אני מודה לקב"ה על הזיווג הנפלא ששלח לי. על
הדרך המופלאה שבה שלח לי אותו. ואולי תתפלא, אבל הכי מודה לקב"ה על הצלקת של
בעלי. היא זו ששמרה עליו כל השנים – למעני. אני מבינה את כל אלה שנתנו לו תשובה
שלילית בגלל הצלקת, נו טוב, זו לא היתה הצלקת שלהן. זו היתה הצלקת שלי! (חיים ולדר
אנשים מספרים על עצמם 1.)
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי להתחזק
באמונה ובטחון שאתה יכול להושיע גם אחרי הרבה שנים.
כי כשהישועה לא
מגיעה, אז כל חודש שעובר מכניס אצלי ספקות ומערער לגמרי את הבטחון שלי. ואם זה
נמשך כבר הרבה שנים, אז אני יכול כמעט להתייאש ח"ו. תעזור לי אבא לזכור שאתה
כל יכול, ששום דבר לא קשה לך, אפילו אחרי הרבה שנים. תעזור לי לזכור את כל
הסיפורים על ניסים ונפלאות שעשית לאנשים גם אחרי הרבה שנים. ולא לחשוב אז שאני, עם
המזל שלי, לי זה לא יקרה. ח"ו. להתחזק באמונה ולהגיד הרבה משפטים של אמונה
ותקווה. שיהיה טוב. שיהיו ניסים. שה' כל יכול. והכי חשוב לזכור שכל זמן שלא
מקבלים, זה הטוב ביותר עבורנו. אפילו שאנחנו מאד מאד רוצים וממשיכים להתפלל
ולהתחנן.
רבונו של עולם
תעזור לי, כל פעם
שאני בצרה ח"ו, ונראה לי שאין בעצם מה לעשות, שאני אזכה, לזרוק לרגע את השכל
ולהאמין שאתה יכול להפתיע אותנו באין ספור של פתרונות שאנחנו בכלל לא חושבים
עליהם. כמו שהיה עם בני ישראל שהדבר האחרון שחשבו עליו זה שהים יבקע לשניים והם
יעברו "בתוך הים ביבשה".
תעזור לי לזכור שלפני
שאתה נותן את המכה, אתה כבר בורא את הרפואה. ושאתה אוהב להפתיע אותנו בפתרונות
כאלה לא שגרתיים, שמשאירים אותנו פעורי פה ומלאי התרגשות: ה' אתה כזה גדול, איזה
נס עשית לי.
רבונו של עולם
תעזור לי לזכור שמתוך
כל הדברים שאפשר לעשות כשיש איזה בעיה, הכי חשוב זה להרים את הראש אליך ולבקש: אבא
תעזור. כי הרבה פעמים אני רץ, ומבקש, ואם צריך גם מתחנן, ומנדנד, ומזכיר, ולוחץ,
וכותב מכתבים, ומשאיר הודעות, ורק אחרי איזה זמן, כשאני רואה שאני תקוע ושום דבר
באמת לא זז, רק אז אני נזכר שאת הדבר הכי חשוב שכחתי. תעזור לי אבא לא לשכוח אותך
לרגע, ותמיד להאמין שכל מה שעושים זה קצת השתדלות מצידנו אך את הישועה מקבלים ממך,
עם הרבה תפילות.
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (יג,ב)
"כי כל אחד
מישראל, מגדול ועד קטן, יש לו איזה חלק בארץ ישראל, מגדול ועד קטן, יש לו איזה חלק
בארץ ישראל, ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתנו, שם ארצנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם
גורלנו.
ובחוץ לארץ אנחנו
גֵרים, כאורח נטע ללון המתגולל בחוצות ובשווקים וברחובות, כי אין זה אדמתנו וחלקנו
כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ, 'חוץ' דייקא,
כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה – עד אשר נבוא על אדמת
הקודש" (ימי מוהר"נת ח"ב , א).
כולם אנשים (יג, ג)
הקב"ה מצווה על
משה לשלוח אנשים לתור אחר ארץ כנען ומשה אכן שולח. ואת מי? את נשיאי השבטים. לא
פחות ולא יותר. "כולם אנשים, ראש בני ישראל המה" (יג,ג).
מה זה שהתורה מכנה
אותם בשם "אנשים"? אומר רש"י הקדוש שאנשים זה תמיד לשון חשיבות.
ותמוה, הרי כזה קלקול יצא מהם, הרי כל אותו דור לא ניכנס לארץ וניגזר עליו למות
במדבר בגלל חטאם! אז איך זה שהתורה קוראת להם אנשים? באותה שעה היו כשרים, עדיין לא חטאו, מוסיף רש"י. כל
זמן שאתה יכול ללמד כף זכות, תלמד.
ועוד יותר תמוה, איך
זה שאנשים כשרים, מנהיגים בעמם, מורמים מעם, מגיעים לשפל מדרגה כזה? אדם לא יכול
להיות בטוח מה יקרה לא ברגע הבא. החיים שלנו מלאים בנסיונות והתפילה שצריכה להיות
שגורה בפינו: רבונו של עולם תציל אותנו מנסיונות כי אנחנו כל כך חלשים. ואם בכל
זאת מגיע נסיון, תעזור לנו שנוכל לעמוד בו.
"כי אין אדם
מובטח על עצמו. שעת אחת יכול להיות כשר אף בעיני התורה ובשעה השניה נהפך לגמרי
ונעשה רשע גמור. אם כן, מהי העצה לאדם להבטיח עצמו קצת שלא יפול ממדרגתו? אין עצה
אלא במה שיקנה לעצמו יראת שמים. כי מי שהוא ירא שמים באמת, הוא ניזהר מכל דבר
שיכול להחטיאו" (יד יחזקאל). יראת שמים, זה הסוד. ויראת שמים זה דבר שצריך
ללמוד ולהתחזק בו כל הזמן כמו שאומר דוד המלך "לכו בנים שמעו לי יראת ה'
אלמדכם", מי שהוא ירא שמים בורח מכל דבר רע וגם מכל מה שיכול לצאת ממנו דבר
רע כמו מי שבורח מן האש.
הכבוד! כמה צריך
לשמור על הכבוד של השני! הרי כולם הם ניצוץ אלוקי, וכולם חלק מהקב"ה אז איך
אתה יכול לבייש מישהו?1 ואם אתה שומע איך מביישים את השני, איך אתה לא נחלץ להגן
על כבודו? אפילו אם הוא ילד קטן? כמו אותה גננת שנחלצה להגן על כבודה של ילדה בת 6
שביום הראשון בגן, כשהגיע תורה, התקשתה אפילו להציג את עצמה בשמה, ואז הילדות בגן
עזרו לה וענו במקומה במקהלה: "קוראים לה מירהל'ה, היא כבר בת שש, כי היא
נשארה שנה שניה בגן"! מי יודע מה התחולל באותה רגע בליבה של אותה ילדה. מי
יודע איך רגע טראומתי כזה יכול להשפיע על כל החיים. והגננת המנוסה הגיבה בהתלהבות:
"יופי, אז אנחנו ממש תאומות, גם אני נשארתי שנתיים בגן כשהייתי ילדה קטנה
וככה הגעתי יותר מוכנה לכיתה א, את תהיי כמוני ממש!" מילים שיכולות להציל
חיים ( משמרת השלום). לא סתם אומרים חז"ל הזהרו בכבוד חבריכם ותזכו לחיי
העולם הבא. לא סתם הם אומרים שכל מה שהקב"ה חפץ מאתנו זה שנהיה אוהבים זה את
זה, מכבדים זה את זה ויראים זה מזה. יראים ממה? מלפגוע בכבוד של השני.
הקב"ה הוא טוב
עין, הוא מסתכל על כל אחד בעיניים טובות, "ישראל אשר בך יתפאר", ומי
שהוא ירא שמים באמת שואף כל הזמן ללכת בדרכיו של הבורא.
תשמח בהצלחה של השני.
תשמח במה שיש לו, אפילו שלך עוד איןץ שאלו פעם את המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין
זצ"ל : "הרי כולנו לומדים תורה, סוגיות עמוקות בש"ס, ואומרים סברות
כאלה מתוקות, בשביל מה צריך ללמוד מוסר? אמר לו המשגיח: נכון שהסברות שאתה אומר
בלימוד הם נפלאות, משמחות לב, אבל אם החבר שלך יאמר כאלו סברות נפלאות גם אז תרגיש
כך?! ובכן, בשביל שנרגיש כך גם על הסברא של השני צריך ללמוד מוסר".
מי ששמח במה שיש לו,
שמח בחלקו, והוא לא מסתכל מה שיש לאחרים, הוא לא מקנא בהם, קנה לו את גן העדן עוד
בעולם הזה. מי שלא רק שהוא לא מקנא, הוא גם עושה חסד עם הזולת, הוא מתאמץ לעזור
לאנשים ושמח בזה, הקב"ה יחזיר לו מידה כנד מידה. אומר החפץ חיים: מי שמיטיב עם
ישראל זכותו גדולה מאוד. ולהיפך אם נתעצל מלהטיב, עונשו גדול מאוד. והמרחם על בניו
של מקום בעת דחקן ועושה עמהם חסד, בודאי שיהיה אהוב בעיני ה' מאוד... ומצינו
שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה בין לענין עונש – למי שמעלים עין מלהטיב, ובין
לענין שכר – למי שמשתדל להחיות בני של מקום" ("דבר בעתו" פרק יט).
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
