כתב הלבוש (או"ח סימן תכ"ח סעיף ד') על מה שכתבו הטור והשלחן ערוך שם: "תשעה באב קודם פרשת ואתחנן". ומביא לזה טעם: כדי שיקראו פרשת דברים שמתחלת תוכחותיו של משה קודם ט' באב, כדי להפטיר בה בחזון שהיא תוכחה על החורבן.

ביאור דבריו, כי מאחר שאנו רוצים להפטיר בשבת שלפני תשעה באב בתוכחת ישעיה הנביא על החורבן: "חזון ישעיהו בן אמוץ", לכן סידרו לקרוא אז פרשת דברים שנזכרה בה התוכחה של משה רבינו (דברים א', י"ב): "איכה אשא לבדי", כדי להסמיך בכך את שתי התוכחות - תוכחת משה לישראל לפני פטירתו, ותוכחת ישעיה הנביא לישראל על חורבן בית המקדש.

ואכן יש להביא מקור לדברי הלבוש מדברי המדרש (איכה רבה הקדמה אות י"א): "אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה איכה אשא לבדי, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים (איכה א', א') איכה ישבה בדד".

ונראה להסביר את הדברים, בהקדם מעשה על בעל התניא זי"ע שכשיישב במאסר בפטרבורג, באחת ההזדמנויות נכנס לתאו אחד מבכירי החוקרים ופתח עמו בשיחה וציין שהוא בקי בכתבי הקודש, אבל הוא לא הצליח להבין מה שנאמר בפרשת בראשית שהקב"ה פונה אל אדם הראשון ואומר לו "איכה". הייתכן שהקדוש ברוך הוא היודע הכל שואל לאדם 'איכה'?

בעל התניא השיב לו: "מאמין אתה שהתורה נצחית היא, ונאמרה לכל אדם שבכל עת ובכל דור?

השיב לו שכן. "אם כן", אמר הצדיק, "הוא הדבר שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: איכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך (וכאן מנה הצדיק את מספר שנותיו של החוקר), ואתה עד היכן הגעת בעולמך? מששמע החוקר את מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק נתעורר ועזב מיד את המקום.

יש לפרש ש"אֵיכה" שנאמר אצל משה רבינו ואצל ירמיהו הנביא, שניהם משורש אחד: "אַיכה" שנאמר אצל אדם הראשון. 

הקב"ה פונה ומתחנן אל בניו אהוביו: "איכה" היכן אתם? מתי תשובו אלי?

וקריאה זו מתעוררת דוקא ביום תשעה באב, כיון שביום זה מתעורר הענין כי אנו בנים של הקב"ה. ולכן אף מתעוררת אהבת האב לבנו שהלך, ששואל ומחפש "איכה".

וזאת משום, כאשר השליך אותנו הקב"ה מארצו ושלח אותנו לגלות, נתברר כי יש לנו דין בנים למקום, שכן אם חלילה דין עבדים לנו, לא היה ראוי להשליכנו מארמונו, שכן עבד שמורד באדונו אם זורק אותו האדון מביתו, הרי בזה שיחררו לחופשי וילך ויחפש לו אדון אחר, לכן מעדיף האדון לייסר אותו אבל בודאי שלא לשלחו מעמו. אולם אבא שבנו מורד בו, יכול לבחור בעונש של זריקה מהבית, כי עדיין אף אם ילך הבן למקום אחר, עדיין יישאר בנו על כרחו, כי קשר הבן והאב הוא קשר טבעי שלא ניתן לניתוק, ויכול לסמוך האב שכאשר ישנה את מעשיו וישוב בתשובה, יוכל להחזירו לביתו.

נמצא כי הגלות מוכיחה כי דין בנים לנו.

ולכן כאשר בחר הקב"ה בעם ישראל את עונש הגלות הוכיח בזה כי דין בנים לעם ישראל, ולכן אם ילכו לארץ רחוקה עדיין בני הם, ואינם יכולים להתנתק ולהיפרד ממני. ולכן ביום זה מתעוררת זעקת "איכה"? היכן אתם בני?

בזה נבין מה שמצינו ביומא (נד:): אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א', ח') "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".

והנה, הגמרא בבבא בתרא (צט.) שואלת בענין מה שמצינו סתירה במקראות, שפסוק אחד אומר (תרומה כ"ה, כ') "ופניהם איש אל אחיו", ופסוק אחר אומר (דברי הימים ב', ג' י"ג) "ופניהם לבית"? ומתרצת הגמרא: לא קשיא כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו של מקום. 

ומביא השיטה מקובצת בב"ב שם, שאם המצב של "ופניהם איש אל אחיו" מוכיח על "עושין רצונו של מקום", כיצד אם כן בזמן חורבן הבית, בזמן בו לא עשו רצונו של מקום, היו הכרובים מעורין זה בזה?

ותירץ, שהיה זה כדי להראות את חיבתן של עם ישראל בפני אומות העולם.

ולפי דרכינו יש לפרש, רצה הקב"ה להראות לכל ישראל, שעצם הגלות, השליחה מן הבית מוכיחה על הקשר התמידי בינם לבין הבורא, שכן אם היה זה קשר התלוי בעשיית רצון ה', כעבד הקשור אל אדונו רק כאשר עושה את רצונו, לא היה בורא עולם שולח אותם מארצו אלא היה בוחר להם עונש אחר, אבל מכיון שהקשר הוא קשר תמידי בל ינותק, לכן ניתן לשלח אותם מהבית.

עוד יבואר על פי דרכינו מה שמצינו בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) ובמדרש (איכ"ר א, נא) שביום תשעה באב נולד המשיח. כי דוקא ביום זה מתעורר ומתגלה כי דין בנים לנו, וחייב האב לפדות את בנו ולהוציאו מהשבי.

ובפרט השנה שחל יום תשעה בשבת, שכתבו החיד"א בספרו ראש דוד (פרשת אמור) ובני יששכר (חודש סיון, מאמר ב' סי' ו') שממצות השבת מוכח שעם ישראל בניו של הקב"ה, שהרי שבת היא שרביטו של מלך שבו שבת הקב"ה מכל מלאכתו אשר עשה, והלכה היא בסנהדרין (כב:) המשתמש בשרביטו של המלך חייב מיתה, כדין מורד במלכות. אם כן, כיצד ישראל שומרים שבת? אלא שבנים הם של הקב"ה ולכן הותר להם להשתמש בשרביט של אביהם. עכ"ד.

ולכן אומר המדרש (ויק"ר ג, א): אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר (ישעיה ל', ט"ו) "בשובה ונחת תושעון". ע"כ. וכתב החיד"א בספרו יוסף תהלות (תהילים פרק צ"ג), על המזמור "ה' מלך גאות לבש" שהוא סמוך ל"מזמור שיר ליום השבת", ומביא בשם גורי האריז"ל, ש"גאות לבש" בחילופי אותיות הוא: "גואל שבת", ללמד, שעל ידי שמירת שבת יזכו לגאולה. עיי"ש.

והרי "על פי שני עדים יקום דבר", השנה יש לנו שני עדים המעידים כי בנים אנו לה' אלהינו, יום תשעה באב והשבת, ומחמת כן נזכה השנה זו לגאולה השלימה בביאת המשיח.

(מתוך העלון השבועי נחלת שדה לקבלת העלון מידי שבוע הגישו בקשה ל: [email protected]