סוף מעשה במחשבה תחילה

   וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (בראשית ג' ו').

   כל מי שפותח את חומש בראשית, וכל שכן אם הוא היה בגן של שושי, כאשר הוא קורא את הפסוקים המדברים בעניין חטא אדם הראשון, הוא מקבל רושם שמדובר באיש אחד צעיר שלא התנהג יפה, ובעזות מצח לא עמד בפיתוי - ואכל מעץ הדעת. וכמו שמענישים ילד קטן שסרח ומוציאים אותו מהגן ומעמידים אותו בפינה ונותנים לו עונש, כך גם אלוקים הוציא את אדם וחווה מהגן (עדן) ושם אותם בפינה (בעולם הזה), ונתן להם עונש.

   כולנו גם בטוחים שאנו היינו מתנהגים יותר יפה, ולא מועדים כמו שמעד אדם הראשון.

   נכון שזה הרושם המתקבל לכל מי שנחשף לפרשה? בעזרת ה' היום נחכים מעט, ונחזה במאורות שלא חלמנו עליהם, ונפתח בהקדמה:

   ידוע המעשה על ר' חיים מולוז'ין, שפעם נשאל על ידי מאן דהו, "כבוד הרב אוהב פלפל"? לשמע השאלה חוורו פניו של הצדיק, ומיד נענה ואמר: פלפל אוהבים?! פלפל אוכלים, את ה' אוהבים! צדיק נוסף העיד על עצמו שכל מה שהוא אוכל, זה רק כדי שהנשמה לא תברח מהגוף. פשוט אין לו ברירה אחרת. (כמובן שמאכלו באופן קבוע היה פת קיבר, ולא ארוחות גורמה). באבא סאלי היה צם ממוצאי שבת עד ערב שבת. רבי חנינא בן דוסא מאכלו היה מעט חרובים, ר' אליעזר בן הורקנוס אכל "אדמה" כאשר הלך ללמוד תורה, עד שיצא ממנו ריח רע מהפה (בראשית רבה, לך לך, מ"ב). כל גדולי ומאורי היהדות, תאוות האכילה הייתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב, וככל שהם התעצמו בצידקות וקדושה, כך פרישותם מתענוגי ותפנוקי העולם - גברה יותר ויותר. אחרי שהפנמנו את הנקודה הזו, אפשר לחזור למאמר.

   מבואר בחז"ל שאדם הראשון היה כליל המעלות, פאר היצירה, שיא השלמות והטהרה, עד שמלאכי שמים טעו בו וחשבו שהוא "הבורא עולם". כל כך קדוש וטהור ומרומם ונשגב היה אדם הראשון.

   אם כן כיצד יתכן שהמושלם ביותר, הצדיק והנקי מכל רבב, העמידו בפניו "אימפריה שלימה" - כל עצי הגן, ואסרו עליו רק "אחד" מתוכם, ולמרות קדושתו ועוצמתו, תאוותו הייתה כל כך עזה - והוא לא עמד בפיתוי ונכשל? וכי אדם הראשון לא חי את המשפט "פלפל אוכלים - את הקדוש ברוך הוא אוהבים"?

   איננו באים כעת לברר את דרשות חז"ל בסוגיות אלו, אך נקדים ונודיע שהסוגיה הזו ענפה מאוד - ואינה פשוטה - ואינה כפשוטה, (להלן מספר ראיות: מה הקשר בין המילים "עץ הדעת" לחטא, וכי היה עץ פרי שנקרא "דעת"? מה שייכת כאן בכלל המילה "עץ", הרי אדם כלל לא חטא "בעץ"? מה זה "עץ החיים", הרי מדובר בגן עדן שהוא נצחי, וכן מה זו "להט החרב המתהפכת", ומה צורך יש בה אם האדם גורש מגן עדן, וממתי צריך בשמים לעשות שמירה מפני גניבות? יש בעניין זה אריכות עצומה, ואין מטרתנו לנסות להיכנס במבוך זה, ומי שזכה והחכים "היטב", יודה על הפרס הזה לאלוקיו. ומי שלא, לא ישער שהדברים כפשוטם, ואין שטות גדולה מזו, ואכמ"ל) אך למרות מורכבות הסוגיה, נזכיר כאן ידיעה אחת יסודית:

   מובא בחז"ל ("שער הפסוקים", דרוש א' סוף סימן ב'), שתאוותו של אדם הראשון הייתה חיובית בלבד וקדושה וטהורה, היא כלל לא הייתה גשמית, ואדרבה, כל מעשהו היה רק כדי לעשות נחת רוח עצומה בעולמות העליונים ולבצע את תפקידו ותכליתו, ובאמת הוא פעל פעולה טובה ורצויה - למען הרבות כבוד שמיים.

   אלא שהוא עשה מעשה "מבלי להמתין" (לכניסת שבת), ומחמת זאת פעולתו גרמה להרס העולמות ולשמונה פגמים נוראים ועצומים שהשתלשלו מחמת זאת, ועד שיבוא מלך המשיח - אנו עמלים רק כדי לתקן את אותו עיוות. אך שוב, הכל היה כוונות טובות וטהורות ולשם שמיים, ורק "החיפזון וְאִי ההמתנה" - הם אלו שהיו בעוכריו, ואכמ"ל.

   מכאן אנו למדים, שאפילו שאדם עושה מעשה טוב "מתוך רצון טוב וטהור", אם הוא לא נעשה בזמן הנכון, עליו נאמר "כוונתו רצויה - אך מעשיו אינם רצויים", ופעולתו הופכת ברגע אחד ממצווה - לעבירה.

   מה כוונת המשורר והפייטן? מה הקשר אֵלַי הקטן? בשביל להחכים היטב, נביא הפעם "שני סיפורים", ולשם שינוי גם... בדיחה אחת, אשר תועיל לנו לחדד היטב את הדברים.

   באחד מימי חג הסוכות, נזדמנתי לסוכה נפלאה באחת מערי ישראל. אכלנו, שתינו, זכינו גם ללמוד שם, והשמחה הייתה רבה.

   לפתע אני מגלה שהשעון בגד בי ולא הסכים להאט. מחוגיו דהרו וחצו את הלילה, ולפי כל הפוסקים והשיטות, הגיע הזמן לישון. כמובן שנכנעתי למציאות, החלטתי "לנעול את היום" - ולעלות על יצועי.

   על עיני נסרגו ונשזרו "קורי השינה" בצורה נפלאה, הַרְגָשָתִי הייתה קסומה, וחשתי שתוך כמה רגעים - נשמתי תמריא "כמידי ערב", והשינה תעטוף את כולי.

   לפתע קורא הבלתי יאומן. אוזני מתחדדות לנוכח צלילים רמים הבוקעים מסוכה סמוכה... והוא רחום יכפר עוון... ברכו את ה' המבורך... צעקה נלהבת של "שמע ישראל"... שאגה של אמן יהא שמיה רבה, בקיצור, כעשרים דקות חשתי בשעת נעילה של יום הכיפורים. כזו תפילה חמה, אין לי ספק שהיא דהרה לשמיים בקול רעש גדול.

   אך דבר אחד ברור לי! למרות "העוצמה הגרעינית" של התפילה הזו, היא לא המריאה אפילו חצי מטר! מדוע? משום שהשעה הייתה שתיים אחרי חצות, ומדובר בתקופה שכל הרחוב זנח את ביתו ושכן כבוד תחת כיפת השמים בין עצי הסכך, ואין ספק שהתפילה הנלהבת הזו ניפצה את שנתם של רבים באזור - וזרעה צער נורא בסביבתה. והגדרתה המדויקת היא "תפילה הבאה בעבירה".

   מעשה נוסף מובא בבן איש חי, על שני חסידים עובדי ה'. אחד חסיד "אמיתי", והשני "מדומה". והנה שניהם הוזמנו לפונדק אחד, בו התבצע "שבע ברכות" לחתן וכלה. לאחר שהטיבו המסובים את ליבם ביין ובמיטב המאכלים, פתחו בשירה נלהבת. רקדו ועלזו ושמחו ושימחו, השעון לא הטריד אותם, והעסק היחיד שעניין אותם, זה "לשמח חתן וכלה".

   והנה, הגיע "חצות לילה", זמן בו יש לכונן על חורבן בית המקדש (שו"ע או"ח א' ג'). כאשר גילה זאת "החסיד האמיתי", ערך חשבון זריז - והבין שאין הרבה ברירות. מה עשה? הציג בפיו כאילו הוא שר עם כולם, אך במציאות אמר בעל פה את התיקון חצות, כאשר מבחוץ הוא נראה שמח ושר - אך בליבו ובפיו הוא התאבל על החורבן.

  לעומת זאת, חברו "החסיד המדומה" קם מהשולחן, פרש לקרן זווית, שלף מתיקו שק ושקית עם אפר וחבילת טישו, ולאחר שחגר שק למותניו ופיזר אפר על ראשו, התיישב בפתח והחל לקונן ולשאוג: על נהרות בב.....ל... פניו נתכסו בדמעות, אפו החל  להמטיר גשם, הצער והיגון אפפוהו מכל פינה, עד שמרוב בְּכְיָתוֹ וְתוּגָתוֹ - פסק הזֶמֶר מכולם, והקול היחיד שנשמע באותו רגע - היה קולו השבור והמיוסר, והחתן והכלה המסכנים, נהפך לאבל מחולם.

   נו, מה ערך יש למצווה העצומה שלו, אם היא  השרתה אווירה עצובה על החתן והכלה?

   "ליצני הדור" מספרים בדיחה, הקשורה לענייננו: אדם אחד הלך ברחוב, והנה הוא מגלה "נמלה עצובה". הוא מתכופף וגוחן לעברה,  ושואל אותה לסיבת תוגתה. לפתע זלגו דמעות מעיניה הטהורות של הנמלה, ופתחה פיה ואמרה: היום יש לי יום הולדת, והחברות שלי לא רוצות לעשות לי מסיבה, וזה מאוד מצער אותי.

   נגע סיפורה "המזעזע" לליבו, והחליט לנחמה. אל דאגה יקירתי, אני אשלים את חסרונך ואעשה לך "יום הולדת". הוא הניח אותה על כף ידו והחל לשיר: היום יומו-לדת היום יומו-לדת לנמלה... חג לה שמח... ותוך כדי השירה הוא מוחה כפיים, ולאחר כמה שניות מה הוא מגלה? את "כלת האירוע" מעוכה ומרוחה בכף ידו.

   למי שעוד לא קלט את המסר, ננסה להרחיב אותו בס"ד.

   לפעמים יש לנו לב טהור וזך, רצון נעלה ונשגב, אך איננו שמים לב לנתונים נוספים שיש לקחת בחשבון, אדם עוזר לכולם, לאלמנות ויתומים, בני אדם ובעלי חיים, אך הוא לא שם לב שזה נעשה על חשבון אשתו ובני ביתו. מושיקו מנהל גמ"ח לשליחת פקסים הפועל 24 שעות, כאשר מכשיר הפקס מונח בחדר השינה, ואשתו צריכה להיות שותפה לחסדים שלו - ולאבד את שנתה.

   הרב בבית הכנסת חיפש "מתנדב" לבנות את הסוכה למשפחה מהקהילה שאין מי שיעשה זאת עבורם, וידידנו דוד רתם את עצמו למצווה - למרות שאשתו היית חלושה ורעועה ובאותו זמן היית זקוקה לעזרתו. יתכן שעליו חוברו המילים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". סוכת דוד - זה כנגד הסוכה שדוד בונה לאותה משפחה. הנופלת, זה כנגד אשתו שבאותו רגע התמוטטה וכרעה תחת עול הבית.

   הכי מתוקים זה האנשים שמנדבים את הילדים שלהם ותורמים אותם למען הכלל. שרהל'ה, לכי בבקשה לשכנה מלמטה, היא אחרי לידה וזקוקה לעזרה. אבל אמא, באו אלי חברות, זה קשה לי, אני בתקופה לחוצה של מבחנים, אני בעצמי חלשה ועייפה... אך האמא אינה מרפה - ואף מאיימת! אם לא תעזרי לה - לא אקנה לך את החצאית שביקשת.

   רגע אחד! אימא יקרה! נכון שאת רוצה לחנך את ביתך לחסד. אך מי התיר לך לענות אותה ולהתעלל בה? נכון, ביקשת ממנה יפה, אך שרל'ה הודיע לך שכעת זה יגרום לה לסבל. מדוע השכנה חשובה לך יותר? את באמת מרחמת על השכנה ומוכנה להפוך עולמות בשבילה? אין בעיה! תסיימי לארגן את הבית, ובמקום לצאת לגינה או להזמין חבירה לכוס קפה - תקריבי את הזמן הזה לטובת השכנה. מה דעתך להקריב את עצמך למצווה? מדוע להיות צדיקה על חשבון הילדה?

   החכמה היא לחשוב על "כל הנתונים", להתחשב "בכל הסובבים", ולא רק לעזור לאחרים. עד כאן זה דבר פשוט והגיוני. אך אדם הראשון מלמד אותנו נקודה יותר עמוקה:

   לא רק שצריך להתחשב בכולם, אלא צריך גם לחשוב על מכלול התמונה ולהיות מחושבים ושקולים. משום שיתכן ויש לנו לב טוב, ומעשינו חיוביים, אלא שהזמן עָדַיִן לא בשל ולא ראוי.

   לדוגמא: אדם חפץ שבנו יבא לבית הכנסת. מטרתו לקדש את בנו הקט ולרומם את רוחו מִמָרְאֵה ספר התורה וקהל המתפללים, ולזכותו בעניית "אמן". כמובן שהילד הקטן בין השנתיים וחצי מתלהב מהרעיון, ומסכים לבוא עם אבא "לטיול". האב ובנו מגיעים לבית הכנסת, האב מצטנע תחת טליתו ושוקע בתפילה חמה, ומצד שני בנו "התינוק" משחק ומשתובב. לאורך כל זמן התפילה הילד רץ ומרעיש, וזוכה להכיר מגרש משחקים חדש, הנקרא "בית כנסת". הוא מתחבא מאחורי הפרוכת, עולה במדפי הספרייה "כמו בסולם", וכאשר הוא מגיע לגובה מסוכן, דוהר לקראתו אחד המתפללים - ומונע ממנו את האסון. וכך בסוף התפילה האב והבן יצאו "מרוממים". האב - מחמת התפילה, והבן - מחמת שטיפס על הספרייה והתרומם. הנה לנו דוגמא של "כוונה טובה", אשר מתבצעת "בזמן לא נכון", ופירותיה הרסניים ועקומים.

האמת היא שאיננו אשמים בהתנהגותנו, משום שצורת החיים שלנו לא בריאה "מיסודה". מה הכוונה?

   זכה דורנו, ונתברך "בכל טוב" - ואף מעבר לכך. יש לנו היום "הכל". מכונת כביסה, מיבש כביסה, מגהץ כביסה, מלכלך כביבה (ילדים), רכב עם גג נפתח, רכב בלי גג בכלל, רכב הנוסע על גז - כך שניתן לחבר לו "נגרר עם כיריים" ולהכין צ'יפס באמצע הנסיעה, זכה דורנו ולאנשים רבים יש "חדר שינה עם שירותים" (במרוקאית קוראים לזה "יחידת הורים"), יש לנו את כל הסיבות שבעולם לשמוח ולצמוח מתוך רוגע ושלווה, ולנהל את חיינו על מי מנוחות. לא נכון?

   ולמרות זאת, "הלחץ" האטומי בו אנשים נמצאים, מכלה כל חלקה טובה, ומקרב אותם לחלקה הלא טובה (בית החיים). אנשים אצים ורצים לחוצים וחנוקים, החיוך מהם והלאה - ואף יותר רחוק, וגם מי שמחייך באמת, צריך לבדוק מה עומד מאחורה. רוצים דוגמא?

   פקיד הבנק האדיב שמחייך, לא עושה זאת מאהבתו העזה אלינו, אלא מאהבתו את המשכורת והחשש לכיסאו. הוא יודע שאם הוא לא "יציג" מראה אדיב וכובש, הוא יפוטר לאלתר ויסתם הגולל על פרנסתו. לכן הוא מחייך. במילים אחרות, החיוך שלו זה חלק מהעבודה.

   בזמן העבודה, אם אשתו תתקשר - תשמע אותו אומר לה: מָמִילֶ'ה, זה דחוף? אני קצת עסוק, אני עם לקוח, את יכולה בבקשה להתקשר אלי עוד כמה דקות כשאהיה בהפסקה? תודה נשמה טהורה, להתראות. אך כאשר ההפסקה נכנסת לתוקף ואשתו מתקשרת, הוא שולף את הסלולארי, מביט על הצג (ומזהה את אשתו), ובאותו רגע עננה חולפת על פניו. הוא פותח את הפומית ונוהם "כן", (כבר אין מָמִילֶ'ה ואין נשמה טהורה), ולאחר מכן מתחיל "הקרב הטבעי". לפתע נשמעות יריות ומהלומות, הוא מאיים עליה והיא חובטת בו, והשמחה רבה. לאחר שתי דקות הוא מסיים את השיחה בהתנשפות, ומשאיר רושם של אחד שמתו מוטל לפניו. ולמרות המציאות העקומה והעגומה בה הוא חי, כאשר נגמרת ההפסקה, ידידנו ניגש לראי, בודק שהאף ממורכז, העניבה במקום, הוא מעביר מפית על הקרחת, מחייך לראי - וממשיך לחייך עד לכיסא כמו אחד שנתפסו לו הלְּחָיַיִם, ואומר ללקוח הבא בקול מתרפס ומתוק "כן אדוני, במה אפשר לעזור"? (והבדיחה היא שהלקוח התמים חושב באמת שהוא מוצא חן בעיני הפקיד).

   נכון שהעולם שלנו סינטטי וכלל לא משקף את המציאות?! אין פלא שאיננו מצליחים להנהיג את החיים על פי הכלל שלימדונו חכמינו "סוף מעשה במחשה תחילה". הרי בכלל אין לנו זמן לחשוב!

   אנו חיים כמו מכונות, חוששים תמיד "מה יגידו", מוּנְחִים וּמְנוּוָטִים על ידי הרב "לא נעים", והרב "יוּ איזו פדיחה", עושים חשבון לכל מי שזז, "האופנה" נר לרגלינו "והרושם" מאור עיננו, לדוגמא: אם פעם היו תופרים לבגד תווית קטנטונת מבפנים, הרי שהיום תופרים את זה "בענק" ומבחוץ. מילא אם היה מדובר באמת באיזו פירמה על רמה, ניחא. עוד הטיפשות הייתה מובנת. אך היום, כל מפעל חדש שנפתח באינדונזיה, רואה לנכון לקשקש את הלוגו שלו בכל רעש גדול - כדי לקדם מכירות. לא פלא שלכל סמרטוט וחולצה מוצמדות המילים בענק: אופנת zaza, zuzu, zazti, zaztem, הכל מנקר עיניים וחיצוני, אנשים "מעברתים" את המשפחה כדי להיקלט בחברה, וכך גם חיים בבית, בכולל, בבית הכנסת, מי שיש לו פראק מכתיפה - סימן שהוא מגזע האצולה. מי שהפרק שלו יותר עתיק - סימן שהוא נֶבֶּך. מי שיש לו חליפה קצרה - סימן שְׁשִׂכְלוֹ קצר. מי שאין לו חליפה בכלל - סימן שברח לו השכל או שמעולם לא היה לו (וספק ספקא לחומרא). בקיצור, אנשים מודדים את העולם לפי החיצוניות. "פנימיות" זו מילה שפג תוקפה ושמורה להיסטוריונים בלבד. לצערנו החברה לא מסוגלת להתמודד עם הטִבְעִיוּת של האנשים.

   רבותי המתוקים, הגיע הזמן להתחיל לפקוח עיניים ולבחון את העולם בצורה טבעית, להפעיל את השכל ולחיות מתוך שיקול הדעת, לפעול מתוך מחשבה תחילה - ולא כמו איזו מכונה, להתנתק מרוח הרחוב והסינטטיות, ולא לעשות חשבון לכל אחד - אלא רק לאחד (לאלוקים), להכניס פנימיות ותוכן לחיים, להתרגל לחשוב "בשכל קר וישר" לפני כל צעד שעושים, האם המעשה ראוי ורצוי, האם השעה רצויה, האם הוא לא נעשה על חשבון מישהו?

   לזכור שגדול העולם "אדם הראשון" עשה מעשה אצילי וטהור - אך לא המתין לזמן הנכון - והמחיר היה נורא, ולהסיק מכאן שהזהירות הנדרשת מהאדם הינה "דקה מן הדקה", ואם האדם לא מחשב את צעדיו כראוי, הוא עלול לפספס את עולמו ועולם בני ביתו במו ידיו.

   אם חכמינו גילו לנו "שסוף מעשה - במחשבה תחילה", סימן שכך צריכים לנהל את החיים.

   מה דעתכם לאמץ את הדברים ולהתחיל לחשוב לפני כל צעד שעושים, ולבחון אם זה בזמן הנכון ולא על חשבון האישה והילדים?

נ.ב.

(הקטע הבא קשור למאמר הנ"ל).

"זיכוי הרבים", זה מעל הטבע!

   ישתבח הבורא ויתעלה היוצר אשר גומל עימנו "חסד גמור" ומעניק לנו "מתנה נפלאה", לכתוב עלון על פרשת השבוע, המתובל בסיפורים וחרוזים המבוססים על פי השקפת ורוח חכמינו.

   כמובן שבכל עלון כזה (אשר פעמים רבות מוכנס בו מאמר אחד המכיל כ- 2300 מילים), דורש הכנה והשקעה, עמל ויגיעה, ואינו נשלף ונשזר כלאחר יד.

   וכמו בכל דבר רוחני, גם כאן יצר הרע נכנס לתמונה - ומתערב ומתערבב בכל עלון שיוצא. הוא עושה שמיניות ותשיעיות באוויר, ממציא עיסוקים וטרדות, העיקר שלא יהא זמן להוציא את העלון באותו שבוע. אך בחמלת האל עלינו, משמיים מסייעים בידינו בכל שבוע להוציא את העלון.

   והנה, השנה (תשע"א) חג סוכות פרס כנפיו ועימו הגיע גם חול המועד "ארוך", אין ספק שהיה זמן בשפע כדי לארגן את העלון, אך למרות זאת יצר הרע מנע ממנו לטפל בעניין. הוא אִפְשֶׁר לנו ללמוד תורה, לברר הלכה, לעשות הכל - חוץ מלהכין חומר לעלון. ימי חול המועד כבר עמדו להסתיים, והשבוע יום חמישי זה עדיין "שמחת תורה", ולא נראה באופק שהשבוע יצא העלון. בלית ברירה העברתי הודעה לאחראי על הדפוס וההפצה, שהשבוע לא יצא עלון.

   אך היה לי מכך צער נורא! שהרי העלון מופץ באלפי עותקים בכמה ערים, ומגיע אף לצפון, הוא מודפס פיזית ומופץ גם בדואר אלקטרוני ואף מועלה ברשת, ומדובר באלפי שעות של לימוד תורה שנכחדו מהעולם!!! ובפרט שהעלון מגיע גם לאנשים "רחוקים" מהמצוות - אך "קרובים" לאלוקים, אשר מקבלים בכל שבוע את העלון "בדואר אלקטרוני" ולא מפספסים את קריאתו בכל מחיר, ובעצם זה הלימוד תורה היחיד שלהם במשך השבוע. ליתר דיוק, זה הקשר היחיד שלהם לדת, והשבוע המפעל הזה לא יהיה!

   החשבון הזה גרם לי צער נורא, אך לא יכולתי להילחם עם נתוני השטח.

   ליל "הושענה רבה" כבר פרס כנפיו, ליל רביעי נכנס לתוקף, והחלטתי שלפני שאלך ללמוד, אני חייב לנוח לפחות שעתיים. (משום שלא יצא לי לישון בלילה הקודם - ואף לא במשך כל היום, ואני אמור להיות ער לילה נוסף).

   והנה, חלפו כשעתיים, אני מתעורר, מנער את קורי השינה ובוהה בסכך ומנסה להתארגן. לפתע, בלי כל תכנון ויוזמה, בלי שום ריכוז והכנה, למרות קורי השינה, "בין רגע" רץ לי בראש כל העלון הנוכחי!!!

   אני רץ ליטול ידיים, מתיישב, כותב את "עיקרי הדברים", ומגלה שבידי נמצא חומר שלם לעלון, מסודר ורהוט, ואפילו עם סיפורים.

   באותו רגע הגעתי למסקנה שמשמים מתעקשים שגם השבוע יצא העלון הנוכחי - למרות קוצר הזמן.

   נכנעתי לנתונים, ובליל שישי (מוצאי שמחה תורה) עשיתי "פיניש" לעלון והכנתי אותו לדפוס, ולאחר חצות הוא נשלח לדפוס, ואכן ביום שישי הוא חולק כרגיל.

   ולמרות שבכל שבוע דרוש להוצאת העלון "לפחות יומיים" כדי לארגן את כל העניינים (הגהות אחרונות, שליחה לדפוס, ההדפסה, הנסיעה לדפוס כדי להביא את העלונים, להעביר למפיצים וכו'). הפעם קרה הבלתי יאומן, ותוך מספר שעות הכל היה מוכן.

מדוע אנו מעלים את הסיפור הזה בעלון?

בשביל שלושה מטרות:

   א) כדי לחזק אצלנו את הנקודה שכל מי שעוסק בזיכוי הרבים - פועלים איתו בשמים בכפפות אחרות, ומסייעים בידו כנגד כל הנתונים, ואם הוא יציב לעצמו מטרה, משמיים יעזרוהו לכבוש אותה. וגם אם מבחינה טבעית זה לא יהא בר ביצוע, משמים ידאגו להגיש לו אותה עם כפית לתוך הפה.

   ב) רצוננו לפרסם את ההשגחה הפרטית ולקיים "שיחו בכל נפלאותיו".

   ג) מעל הכל, רצוננו להודות לאבאל'ה שבשמים על חסדו הגדול אשר עימנו - תמיד - ובפרט על החסד הזה האחרון, ולבקש ממנו שלא ינטשנו גם בעתיד.

"אשרינו שיש לנו אבא כזה"