"ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (ג, יד)

הפסוק מונה שלושה עונשים לנחש: הליכה על הגחון, אכילת עפר, ושנאה לבני האדם.

מתעוררת השאלה, הרי עיקר עונשו של הנחש הוא ירידתו ממעמד של "ערום מכל חית השדה" (ג, א), שידע לדבר ולחשוב, למעמד של יצור שבקושי יכול להוציא קול של שריקה (כדברי רש"י, ג, טו), ואיבד את כל יכולת החשיבה ואת ה'ערמומיות' שהיתה לו; ומדוע לא נזכר הדבר בפסוק?

אפשר למצוא שני רמזים לעונש הזה: (א) המלים "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", מקבילות למלים "ערום מכל חית השדה", לרמוז, שכל ערמומיותו של הנחש, שהציבה אותו בראש כל החיות, נעלמה, והוא ירד למעמד של הגרוע מכל החיות, באבדן הערמומיות והדיבור לגמרי.

(ב) בענין מצוות הזכרת יצירת מצרים, חז"ל דרשו מהמלים  "כל ימי חייך" (דברים טז) "להביא לימות המשיח" (ברכות יב ע"ב). גם כאן, המלים "ועפר תאכל כל ימי חייך" רומזות לכך שהנחש הופך מיצור משכיל לחיה נמוכה, ובכך ויתר לחלוטין על עולם הבא.

[לגבי הקללה "על גחונך תלך" יש לשאול, איך יש כאן "מידה כנגד מידה"?  מה הקשר בין זה לבין החטא שלו? אפשר להסביר, שהנחש היה יכול לדבר עם האשה ולאכול מן העץ (לפי ההסבר שאכן אכל מעץ הדעת)  מפני שהיו לו רגליים והיה גבוה, וכעונש, הוא נעשה נמוך והולך על גחונו.]