chiddush logo

סיפור לפרשת כי תצא

4/8/2017

 בס"ד

פרשת כי תצא

דברים כא:י-כה:יט

למרות כל היחס הקשה של המצרים לבני ישראל, ולמרות השיעבוד הנורא שכפו עליהם, בפרשת השבוע הזה מורה לנו ה' לא לשנוא את המצרים, אלא לחוש כלפיהם הכרת תודה על כך שקיבלו אותנו בעת מצוקה. נוכל ללמוד מכאן להתמקד בטוב שבאחרים, ולהיזהר שלא להניח לתחושות הרעות למנוע מאיתנו הכרת-הטוב במקום המתאים.

___________________________________________________________________

בסיפור זה מוצאת ילדה דרך ייחודית לגרום לחברותיה להעריך את מה שהן לא ידעו שיש להן.

לחתור בסירה

ריקי התחילה להרגיש שאין סיכוי. היא כבר ניגשה לשלוש חברות והארנק שלה נותר קל כפי שהיה. עכשיו היא ראתה את דבורה חברתה רכונה מול התיק הפתוח שלה. בסדר, עוד ניסיון אחד, היא חשבה.

"היי דבי, מה נשמע?" היא אמרה בחיוך הכי גדול שלה.

"אהלן ריקי", שמחה דבורה לראותה. "אני יודעת שהמחנה נגמר רק בעוד יומיים, אבל חשבתי לעצמי, למה להשאיר את כל האריזה לרגע האחרון? תגידי, רוצה את הבקבוק הענק הזה של הקונדישנר? בקושי נגעתי בו וחבל לי לסחוב."

"לא תודה, גם לי יש המון בבית", אמרה ריקי. "תשמעי, כמו שאת יודעת, אנחנו אוספות כסף כדי לקנות מתנות תודה למדריכות שלנו, נכון?"

"כן, בוודאי."

"אז שכחנו מישהי."

"באמת? את מי?"

ריקי כיחכחה בגרונה. "אה... את שושי, מדריכת השחייה. חשבתי שאם כל אחת מאיתנו תתן רק..."

דבי לא נתנה לה להמשיך.

"מתנה בשבילה?! תשכחי מזה! מצטערת, אבל אחרי שהיא צעקה עליי כל הזמן והתייחסה אליי כמו לתינוקת, אני חושבת שלא מגיע לה כלום." הנערה פנתה שוב וחזרה להמשיך באריזה.

ריקי נאנחה. היא הרגישה שזה לא הוגן לא לכלול אחת מהמדריכות, אבל נראה שאף אחת לא מסכימה איתה.

טוב... לפחות היום יוצאים לשייט – הפעילות החביבה עליה ביותר. ריקי ובנות החדר לקחו את ארוחת הפיקניק המיוחדת שהכינו כדי לחגוג את סופה של חופשה נהדרת יחד, ורצו לאגם.

הן חתרו לאי שבמרכז האגם הקטן, קשרו את הסירה שלהן והתחילו לאכול ולהעלות זיכרונות. אפילו משם הן יכלו לשמוע את קולה החד של המשרוקית של שושי, על החוף, בקצהו המרוחק של האגם.

"טוב שאת הצליל הזה, לפחות, לא נשמע שוב", צחקה דבורה ונגסה בשזיף.

"כן," הסכימה בת-שבע, "ואת רצית לתת לעריצה השרקנית הזאת מתנה?" היא הוסיפה לכיוונה של ריקי.

"אבל למה לא?" שאלה ריקי. "גם היא אחת מהצוות."

"בגלל שזאת מתנת תודה, ואף אחת לא יכולה לחשוב על דבר אחד שעליו צריכים להודות לה!" כל הבנות צחקו מההערה הצינית של בת-שבע – חוץ מריקי, שפתאום מצאה רעיון.

היא קמה על רגליה, צעדה במהירות למקום שבו עגנה סירת המשוטים שלהן והתחילה להתיר אותה.

"היי, מה את עושה?" שאלה דבורה. "לא הגיע הזמן לחזור, רק הגענו."

פניה של דבורה החווירו כשריקי דחפה ברגלה את הסירה המשוחררת, ושלחה אותה לצוף כמו ברווז במים.

"יצאת מדעתך?!" צעקה בת שבע. "אני לא מאמינה שעשית את זה. עכשיו כולנו תקועות כאן!"

"אנחנו לא", חייכה ריקי. "ואת יודעת למה לא? משום שכל אחת מאיתנו יכולה לקפוץ למים ולשחות כדי להחזיר את הסירה."

"אבל מה הרעיון..."

"עוד לא גמרתי", אמרה ריקי. "את יודעת למה אנחנו יכולות לשחות ולהביא אותה? בגלל..."

"בגלל ששושי לימדה אותנו לשחות..." התערבה דבורה בקול מהורהר, כשעיניה נעוצות במימי האגם, נמנעות מלפגוש במבטה של ריקי.

"נכון!" ענתה ריקי. "תארו לעצמכן איך היינו מרגישות אילו לא ידענו לשחות? עכשיו, לא נראה לכן שמגיע למי שלימדה אותנו דבר כל כך חשוב כמו שחייה איזושהי הכרת תודה – עם המשרוקית או בלעדיה?"

הבנות הנהנו בשקט כשריקי קפצה למים ושחתה עשרה מטרים כדי להחזיר את הסירה. כשחזרו למגוריהן, כל אחת מהן יצאה לאסוף כסף למתנה, הודות לריקי ולנחישותה לגלות הכרת תודה במקום הראוי.

*********************************************************************************************

שאלות לדיון

- מדוע, לדעתך, לא יכלו הבנות להבחין בטובה ששושי עשתה איתן, עד שריקי ביצעה את התעלול הקיצוני שלה?

- האם בכל אחד יש משהו חיובי?

- מה אנחנו מרוויחים מהתמקדות בדברים החיוביים בבני האדם?

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה