'דבר אחר: "שובה ישראל עד ה‘ אלקיך". דרש רבינו הקדוש גדול כחה של תשובה, שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה, מיד היא עולה. לא עד עשרה מילים, ולא עשרים, ולא עד מאה. אלא עד מהלך חמש מאות שנים. ולא עד הרקיע הראשון, אלא עד רקיע השביעי. ולא עד רקיע השביעי, אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד. כן הושע אומר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך"' (פסקתא רבתי, מד). דברי חז"ל אלו מדגישים עד כמה חזקה כוחה של התשובה. אולם מדוע נותנים כמה דוגמאות של עד כמה עולה?- בפשטות זה בא לומר שהיתי יכול לחשוב שלא יותר מכך או לא יותר מכך, כיון שקשה לתפוס את עוצמתה של התשובה, לכן מביאים כמה אפשרויות שהיתי יכול לחשוב. או שהביאו כמה שלבים, כיון שישנם סוגים שונים של חטאים, לא כולם אותו דבר. לכן יש שהיתי מבין שיעצרו ברמה כזו או אחרת, לכן מביא כמה אפשרויות. אולי הביאו שש רמות (עשרה מיל, עשרים, מאה, חמש מאות [שזה רקיע אחד- הראשון] רקיע שביעי, לפני כסא ה') כרמז לעניין של תושב"ע (6 סדרי משנה), שהוא חלק בנ"י בתורה, שמייצג את קדושת בנ"י, חלק אלוק שבאנו. לכן מביא בהקשר של שש, שאמנם אנחנו אדם שלכן נופלים, “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ), אולם אנחנו צדיקים, יש בנו כוח קדושה שמושך אותנו לתשובה לה', וזה מעלנו עד לפני ה'. זהו "שובה ישראל" במעלת ישראל שבנו, יש לנו לפעול לתשובה (אמנם כל אדם בעולם צריך לשוב בתשובה לה', שלכל אדם בבריאה יש חיבור לה', אבל לנו כמתקני ומקדשי העולם, שיש בנו מעלה של חלק יהודי מיוחד, יש דרישה חזקה יותר שפועלת ודוחפת אותנו לשוב לה', וכן דרישה חמורה יותר שעלינו לשוב בתשובה, להיות שלמים לפני ה'). אולי אפשר שעשרה מילים כעין רומז לעשרת הדברות (שבהם גנוזים כל תריג מצוות) זהו שעולה בתשובה לתקן את חטאו בל"ת שחטא. עשרים זה כנגד שניתנו פעמיים הלוחות עם עשרת הדברות (השבורים והשלמים), שבנתינת הלוחות השניים נתנה מחילה על העגל (תענית ל,ב) שהיה חטא חמור ביותר שפגם מאוד, כך מרמז על כפרה חמורה. מאה זה שלמות, שמבטא כפרה מושלמת. חמש מאות זה תיקון בחיבור עם התורה (מאה-שלמות כפול חמשה חומשים), או זהו מהלך רקיע, ולכן מרמז על שמתעלה מעל הטבע, שמתנתק מהרע ונעשה כמלאך. רקיע שביעי זהו מעל הרקיעים, שהתקדש מעל ומעבר. וכסא הכבוד זהו שהתעלה עד שמתקשר ומדבק בה' מרוב מעלתו. אולי אפשר לומר שהנה מובא ביר': 'אמר רבי פינחס: (תהילים כה) "טוב וישר" למה הוא טוב? שהוא ישר. ולמה הוא ישר? שהוא טוב. "על כן יורה חטאים בדרך" שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך" יורה לחטאים דרך לעשות תשובה' (יר' מכות ב,ו). לכן מובאים מרחקים בעולם (מילים ושנים) שזה כנגד החכמה שנתנה לאדם בעולם, שבו מתגלת מעלתו, שיש בו דעת שהיא קשורה לנשמה שבאדם ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב,ז] 'וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא' [אונקלוס]), לכן דברי החכמה בקשר לתשובה מתגלים במרחקים שבעולם. לעומת זאת הנבואה היא מעל העולם, נבואה מה', ולכן כנגד הרקיעים. בתשובה מגיעים עד ה', שמתכפר, ולא כמו דברי החכמה והנבואה שלא נותנים לאדם אפשרות של תשובה בעולם שבה יגיע חזרה לה', לכן אומר רבי שלא מגיע רק עד.. כדברי החכמה הנבואה, אלא מגיע עד ה', שה' נתן פתח תשובה. אולי זה קשור לפס': “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה.לא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל,יא-יד). שמעבר לים זה מרחק בעולם, שזהו כנגד המרחקים של מילים ושנים, ובשמים זה כנגד הרקיעים. ורומז לדברי חז"ל: 'דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא: מאי דכתיב (דברים ל, יב) "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא" לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה' (עירובין נה,א). כך שהיה צריך להתאמץ להגיע לשם. כך כעין רומז רבי שהיה צריך להתאמץ להגיע למרחק רב יותר, להתאמץ עוד ועוד. אבל אין זה כך, אלא כשאדם מהרהר בתשובה מיד היא עולה לה', בלא שיתאמץ, שזהו "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", שזה קרוב אליך, מיד כשתהרהר בלב- “בלבבך", והתשובה בשלמותה זה עם וידוי, ולכן גם "בפיך".